יום חמישי, שבוע לפני ערב ראש השנה, נרגשת ושמחה הכרזתי על כך שאני אצא לחופשה של שבוע לפני הלידה כדי שאוכל לנוח, להתמקם אצל ההורים ולחכות ליום המיוחל. ידעתי בדיוק מתי זה הולך לקרות והיכן, היה לי תאריך לניתוח קיסרי בגלל מצג עכוז. השלמתי כבר עם המצב והייתי רגועה לחלוטין. נפרדתי ממקום העבודה ועשיתי את דרכי מירושלים הרחוקה לשבוע של חופשה רגועה אצל ההורים בעמק יזרעאל. בעלי בילה אתנו את סוף השבוע הרגוע והנעים, וחזר לירושלים. ביום ראשון בבוקר התעוררתי לי בנחת מוכנה להתחיל את החופשה שלי בעמק הרגוע. שותה קפה, אוכלת משהו ואני שמה לב שאני לא מרגישה תנועות, שום תנועות מהרגע שהתעוררתי.
לא נלחצתי, נשכבתי על צד שמאל כמו שאמרו לי, אכלתי משהו מתוק, ועדיין, לא הרגשתי אותו בכלל. זה כבר קרה במהלך ההיריון שלא הרגשתי תנועות וכשהלכתי למיון, תמיד הכול היה בסדר. "את פשוט צריכה להירגע", אמר בעלי, ושנינו החלטנו לא להילחץ ושזה בטח שום דבר. לקחתי את אמא שלי והלכנו לאכול ארוחת בוקר גדולה. "זה בטח יעזור".
מרוצות ונמרצות, יצאנו לבית הקפה הקרוב, אכלנו טוב, קשקשנו לנו ועשינו תכניות ליום הניתוח המיוחל, ולתקופה שתבוא לאחר מכן. יחד עם כל הכיף הזה, פתאום שמתי לב שאני עדיין לא מרגישה שום תנועות. החלטתי שעבר מספיק זמן ושאני צריכה ללכת להיבדק, משהו הרגיש לי לא בסדר. לקחתי את אימא שלי ונסענו למיון. שניה לפני שאנחנו יוצאות מהבית, התיק שהכנתי מבעוד מועד ללידה עומד שם ליד הדלת, מסתכל עליי ואני עליו. אני זורקת מבט לאימא שלי ותוהה – לקחת את התיק?! בחצי חיוך היא אומרת לי לא, מה פתאום, אנחנו חוזרות עוד מעט, אל תדאגי. והוא נשאר לו שם ליד הדלת.
התינוק צריך לצאת עכשיו, את עולה לחדר ניתוח
השעה כבר 17:00 אחה"צ, הגענו למיון יולדות בביה"ח "העמק" בעפולה ותוך שניות הייתי מחוברת למוניטור. יש דופק. נשמתי לרווחה, וכמוני כולם שם מסביבי. רופאה ראשונה מגיעה, מסתכלת, המוניטור תקין ואפילו נראה שיש צירונים קטנים, שואלת אותי: את לא מרגישה כלום? אני עונה לה שלא, אני לא מרגישה שום דבר. מעבירים אותי לאולטרסאונד מעמיק, והרופאה אומרת משהו על זה שאין הרבה מי שפיר, ואת הדבר המוזר הבא: לכי תשתי 2 ליטרים של מים, ותחזרי. יוצאת אל מחוץ לחדר המיון, מצוידת במים ומתחילה לשתות ולשתות. בינתיים מתקשרת לבעלי, שנמצא בירושלים הרחוקה, ומעדכנת אותו שיש דופק, אמרו לי לשתות מים ונראה שהכול בסדר. הוא שואל אותי אם כדאי שיתחיל לצאת עכשיו לכיווני, ואני עונה לו בקלילות מה פתאום, אני אשתה, יראו שהכול בסדר וישחררו אותי. הניתוח רק בעוד כמה ימים – הכול מתוכנן!
לאחר כשעתיים של שתיית מים מטורפת, אני חוזרת למיון והרופאה נבהלת: יש עכשיו עוד פחות מי שפיר מהכמות שהייתה קודם, שגם ככה לא הייתה מספקת ממש. היא מסתכלת עליי ואומרת: התינוק צריך לצאת עכשיו, את עולה לחדר ניתוח. אני לא ממש מבינה מה קרה, ושואלת בתמימות: מה? והיא חוזרת על המשפט שוב ושואלת: מתי אכלת בפעם האחרונה?
אני משחזרת את ארוחת הבוקר הדשנה וכל השוקולד שבלסתי כדי לנסות להרגיש תנועות, ואומרת לה שבערך בשעה 16:00. היא מחשבת את שעות הצום הדרושות, ואומרת לי שבשעה 22:30 אני נכנסת לניתוח חירום. "אבל הוא בסדר?" אני שואלת אותה. והיא עונה לי ברגישות, אך בנחישות שהוא בסדר כרגע אבל הוא חייב לצאת כמה שיותר מהר. אני מתקשרת לבעלי, שבינתיים החליט לצאת לאכול משהו עם חברים בירושלים, מעדכנת אותו ואומרת לו: הנה – אתה יכול להתחיל לנסוע, זה יקרה הלילה.
בינתיים מתחילים להכין אותי לניתוח ואני חסרת הבעה לחלוטין מתהלכת שם ומרגישה שאני בהזיה אחת גדולה כרגע, לא מבינה באמת מה קורה. השעה מתקרבת ובעלי עדיין לא מגיע, מתחילים להוריד אותי לכיוון חדר הניתוח ואני מתקשרת אליו. הוא כמעט כבר שם, תגידי להם שיחכו לי, הוא אומר. ואני מתחננת שימתינו עוד קצת. הדלת נפתחת, אני על המיטה, כובע מוזר לראשי, מיליון אחיות ורופאים מסביבי כולם בהיכון להיכנס לניתוח כמה שיותר מהר. בעלי נכנס ובפניו הבעה מרוצה שהצליח להגיע בזמן, נשק לי וחיכה שיגידו לו לאן ללכת. הרי תכננו הכול לפרטי פרטים, כולל את הצילומים בתוך חדר הניתוח. ואז האחות מסתכלת עליו ואומרת: אשתך נכנסת לניתוח חירום, אתה לא יכול להיכנס. דממה בחדר, שנינו בשוק ואני מבינה שאני הולכת להיות לבד לגמרי שם, לא בטוחה איך זה הולך להיגמר בכלל והאם אני אעמוד בזה.
תוך דקות, אני כבר עם חצי גוף מורדם, מחוברת למיליון מכשירים וחוטים מקשיבה לקולות הרופאים שמעליי, רעשי המכשירים שהרגע פותחים לי את הבטן, וסניטר אדיב אחד שכל הזמן נמצא מעל ראשי ומרגיע שזה עוד כמה דקות נגמר והכול הולך להיות בסדר. ואז אני מרגישה לחץ משונה, והנה הוציאו אותו – הוא בחוץ! אבל למה הוא לא בוכה?! הסניטר לוחש לי: עוד שניה הוא יבכה. בינתיים אני שומעת את הטפיחות הקלות על הישבן החמוד של התינוק שהרגע יצא ממני, והנה זה! הוא בוכה! ואיזה בכי! הוא בסדר גמור, הוא מתוק עם לחיים שמנמנות! הרופאה ניגשת אליי ולוחשת לי : שהלחיים השמנמנות לא יטעו אותך, הוא רבע עוף! אני בכלל לא שם. אני באיזה יקום נפרד, בוכה ולא מאמינה מה עברתי כרגע. מישהו צועק מאחור: מזל טוב!
בדיעבד הסתבר לי, שהגעתי לשם באותו היום עם מיעוט מי שפיר חמור. עשיתי נכון שהקשבתי לאינטואיציות הפנימיות והגעתי לבית החולים, כי לתינוק המתוק הזה הלך ונגמר האוכל בבטן והוא אף החל לרדת במשקל. אלון המתוק שלי נולד ב-22.9.2014, 2,770 ק"ג של אושר צרוף, בריא וחייכן מהרגע הראשון.
אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת: ninemonth@mako.co.il