בשבוע 38 + 5 לקראת ערב, התחילו לי כאבי מחזור קלים. צירים? לא חשבתי ככה, אבל התחלתי לתזמן, נראה שיש עקביות של כל 10 דקות. בכל זאת לא הרגשתי שזו פעילות משמעותית. הודעתי לליאור שאני מרגישה משהו, אבל המשכנו להתנהל כרגיל.
ליאור הכין לאביגיל ארוחת ערב ואני הלכתי מעט לשכב, לבדוק אם הכאבים נפסקים בשכיבה. פתאום נפתח פער של עשרים דקות, אז הנחתי שזה לא זה.
המיילדת שלי הייתה שהיא לא שקטה
השכבנו את אביגיל ואכלנו ארוחת ערב. בכל זאת התקשרתי לענת תל-אורן, המיילדת שלי, ואמרתי לה שיש איזושהי פעילות לא ברורה. הסברתי שהכאבים מאוד חלשים, כמו הצורך ללכת לשירותים ולבדוק אם "קיבלתי". סיכמנו שנדבר עוד שעה ונראה מה מצבי. הלכתי לנוח מעט, לנסות לישון אפילו, כי לא ישנתי כל היום.
אחרי כמה דקות, ענת התקשרה ואמרה שהיא לא שקטה. היא רצתה לבוא לבדוק מה המצב, ואמרה שמקסימום היא תישן אצלנו מעט עד שיתפתח משהו, או שתחזור הביתה. השעה היתה 22:00, היא יצאה לכיווני ואני יצאתי לטיול בשכונה, כדי לקדם עניינים.
טיילתי לאיטי, הכלבים יצאו אחרי, הטרידו קצת את כלבי השכנים ואני חשבתי לעצמי שרציתי קצת שקט... ניסיתי להקשיב לכאבים ולבדוק אם זה באמת מתחיל, אבל ראיתי שאני לא מתקשה ללכת, לא היה לי צורך לעצור ולעיתים חשבתי שבכלל שוב אין פעילות. יצאתי בלי שעון ולכן איבדתי את התזמון. כאשר סיימתי סיבוב אחד ראיתי מרחוק אוטו חונה ליד הבית שלנו, והבנתי שענת הגיעה.
"תביא מילקשייק ושקיות אשפה"
22:30 – נכנסתי הביתה וענת היתה בסלון, פורקת ציוד, מחייכת. סיפרתי לה שאין לי כל כך מושג מה קורה כי הכל די בשליטה, הלכנו לחדר והיא בדקה אותי. פתיחה של שלוש! היא אמרה שאני בלידה! וואוו... אלוהים, איך זה קרה?
החלטנו ללכת לנוח כולנו ולראות איך הדברים מתפתחים. אני נכנסתי למיטה וענת ובלו (ענבל), חברה שלי שהייתה אצלנו, רבצו להן בסלון. סימסתי לליאור, בן זוגי, את החדשות, שיש פתיחה של שלוש שכדאי שיתחיל להתקדם הביתה ושיביא מילקשייק (התמכרות של השליש האחרון) ושקיות אשפה.
כמובן שלא נרדמתי ונדהמתי לראות איך בלו וענת הצליחו, והן ישנות להן בשלווה בסלון. שמחתי שיש לי קצת זמן לעצמי, הלכתי לקרוא תפילות ולהתכונן לאירוע. התיישבתי על כדור הפיזיו, ולאחר שסיימתי להתפלל החלטתי לראות עוד פרק של "עספור" (עוד התמכרות בזמן החופש שלפני) כדי לא לחשוב על כלום. לא הספקתי לראות הרבה.
לקראת 23:30 ליאור בא, יצאתי אליו והתחבקנו, נרגשים שזה עומד לקרות. הוא הביא את מילקשייק החלבה שביקשתי (טעים!). שמרנו את רובו במקפיא להמשך הערב. ליאור הלך להתפלל בחוץ, ואני הלכתי להעיר את הבנות.
בן זוגי וחברתי החלו לנפח את הבריכה בסלון
24:00– ענת בדקה אותי שוב, והנה פתיחה של ארבע. תודה לאל! נכנסים לחדר הלידה - כלומר עוברים לסלון. בשלב הזה הכאבים התגברו והבנתי סופית שזה קורה. אני נשארתי בחדר השינה עם ענת, וליאור ובלו התחילו לנפח את הבריכה ולמלא אותה. זה לקח יותר מדי זמן, כבר רציתי להכנס למים.
נראה שלא היתה הפסקה רבה בין הצירים, נשענתי על הקיר ובכל ציר ענת עיסתה לי את הבטן עם שמן מצוין, בנוסף נעזרתי בהפקת קול נמוך והנעת האגן. בהמשך עברתי לסלון, נשענתי מעט על כדור הפיזיו ובעמידת שש מתחתי את הבטן. זה הקל מאוד.
כאשר נכנסתי סופסוף למים, לקראת 1:00, להפתעתי התקשיתי להרפות את הגוף. אולי נכנסתי מאוחר מדי, אולי לא היה לי מספיק מקום לצוף. ניסיתי למצוא את השלווה שהיתה לי בלידה של אביגיל, ולא הצלחתי. ענת בדקה אותי עם המוניטור, ובאיזשהו שלב אמרה לי שכדאי שאצא כי הדופק שלו מעט יורד.
עברו לי מחשבות בראש של "זהו – עוברים לבית החולים", אבל אחרי שנשכבתי על המזרן וענת אמרה לי שהכל תקין נרגעתי. היא הצהירה שהגעתי לפתיחה של שש. הבנו שיותר מתאים לי לנוח בין הצירים על המזרן מאשר במים, אבל אני הרגשתי יותר מדי עצורה. מה זאת אומרת לשכב על הצד ולא לזוז? איך אני אמורה להתקדם ככה בלידה? נתקפתי פחד שאני לא אעמוד בזה.
אמרתי לענת, והיא טענה שאני מתקדמת יופי, העיקר שאנשום ואנוח בין הצירים. הבנתי שאין לי ברירה, אני חייבת לשנות מחשבות בראש, המים לא יעזרו לי הפעם, אני צריכה למצוא דרך אחרת. התחלתי לחייך שוב ולהסתכל בעיניים של ליאור, להיזכר שזה בעצם רגע מאוד אינטימי, להתחיל לשחרר עכבות, לשחרר את הגוף. באיזשהו שלב התחלתי לקרוא לו "בוא אלי", "בוא אלינו".
2:20 - בדיקה נוספת והנה אני בפתיחה של תשע, תודה לך אלוהים! באמת ניסי ניסים! וכמו בלידה של אביגיל ענת אומרת לי "זהו את יכולה להתחיל ללחוץ, הוא ממש כאן". מבולבלת, לא הבנתי מה היא רואה שאני לא מרגישה. מה, זה ממש כאן?
היא הובילה אותי, מסמנת לי את הלחץ עם האצבעות, והנה ציר, ועוד ללחוץ, וענת אומרת "חכי עכשיו, אני מוודאת שלא תיקרעי", ומובילה אותי מתי להמשיך, וזהו, ככה, הוא יוצא! יוצא!!!! זה נגמר!!
הרגשתי את אלוהים מחייך אליי
הצלחתי!! הצלחנו! תודה אלוהים! ושקט. שלווה כזו, התרגשות ושמחה גדולה, דמעות, חיבוקים, נשיקות. (2:45, 2810 גרם).
3:15 – אמא שלי מגיעה. איזה כיף! אני בבית, כולנו בבית, אביגיל ישנה. כל העולם ישן, הרגשתי את זה שוב, איך התפילות שלי נענו, כל יום בהריון התפללתי לזה, שאלד בשקט, בשלווה, בבית, בלי הפרעות, בשעה טובה, תינוק בריא. איתן. הרגשתי את אלוהים, מחייך אליי. תודה לך.
השלייה יצאה לה, והמילקשייק חזר אלי, אח"כ מקלחת על השרפרף, בלי קרעים! (שוב תודה לך...) ולמיטה הרכה שלנו. ענת הלכה לקראת ארבע, אמא ובלו עזרו לליאור לסדר והלכו לקראת חמש. אנחנו הלכנו לישון, ובבוקר (6:30) ערכנו לאביגיל הכרות עם אחיה. משפחה של ממש.