סוף כל סוף הגעתי לחודש התשיעי וחשבתי שממש עוד קצת מגיע הסוף. התקופה האחרונה של ההריון הייתה כבדה, הרגליים נפוחות ולא יכולתי לנשום מהצרבת. אז חשבתי שהלידה כבר קרובה ולא תיארתי לעצמי שהסוף עוד יהיה רחוק.

ליאל לאחר הלידה (צילום: תומר ושחר צלמים)
כנראה היה לה טוב בפנים , לא רצתה לצאת. ליאל | צילום: תומר ושחר צלמים

באמצע שבוע 41 הרגשתי לא טוב ונסענו לבית החולים. נכנסתי לבדיקות הרגילות והאחות בישרה לנו שאין פתיחה. "תלכו הביתה ותחזרו ביום ראשון בבוקר".

ביום ראשון המיוחל, שהיה גם היום הראשון של שבוע 42, הגענו מלאי תקווה לבית החולים, כמובן כבר עם התיק. חיכינו כמה שעות טובות בחדר המתנה ולאחר שנבדקתי שוב התברר שעדיין לא הייתה פתיחה. לילדה כנראה טוב בפנים ולא ממש התחשק לה לצאת.

קיבלתי זירוז, וסוף סוף התחילו קצת צירים

בגלל שהייתי כבר בשבוע 42 החליטו לאשפז אותי, בכל זאת, בשבוע הריון מתקדם כזה לא רצוי לקחת סיכונים מיותרים. במחלקה אמרו לי שבערב אקבל זירוז.

אחרי שקיבלתי זירוז אמרו לי לזוז כמה שיותר, בשביל שהזירוז יתחיל לפעול. השעות חלפו ואני מבקרת כל 10 דקות בשירותים, מרגישה שאני צריכה ולא יוצא כלום. בשלב הזה התחילו גם הכאבים והבנתי שהזירוז מתחיל לעבוד. הלכתי לאחות והיא אמרה שאנחנו הולכים לחדר לידה. הערתי את אחותי, שנרדמה בינתיים, ואמרתי לה "יאללה בואי, זה קורה".

בחדר לידה הייתה כבר פתיחה של 3, אבל הלידה לא התקדמה. הצירים כאבו אז החלטתי להתחיל עם גז צחוק, שחוץ מלטשטש אותי לא ממש עזר והחלטתי שאני רוצה אפידורל. מאותו רגע, חלום, כבר לא הרגשתי את הצירים אבל גם לא את הרגליים שנרדמו להן. הרגשתי שחזרתי קצת לעניינים כי כבר לא כל כך כאב לי.

הדבר היחידי שהתקדם בחדר לידה היה רק השעון, שהמשיך לזוז לעומת הלידה, שלא ממש התקדמה.

השעה הייתה 9 בבוקר ואני רק עם פתיחה של 5. בעלי, אמא שלי וחמותי עושים תורנויות ומתחלפים לידי. כל פעם מישהו אחר עושה לי מסאז' ברגליים, שנרדמו מהאפידורל ואיבדו תחושה.

בעלי מסתכל על המוניטור וקולט שמשהו לא בסדר

עם כל הניסיון שצברנו עם הבדיקות במהלך ההריון, בעלי למד לקרוא את המוניטור. פתאום הוא קולט שמשהו לא בסדר עם הדופק של הילדה, הוא צונח יותר מידי.

הוא מזעיק את האחות ומבקש לעשות אולטרא סאונד. האחות מסרבת, ואומרת שבשלב כזה לא עושים אולטרא סאונד ליולדת. בעלי המשיך להתעקש ואומר שמשהו לא בסדר עם הילדה שלנו. אף אחד לא ממש לקח אותו ברצינות, אבל אנחנו התחלנו להילחץ וביקשנו ניתוח קיסרי.

ליאל בת חודש (צילום: תומר ושחר צלמים)
המלאכית הלוחמת שלנו | צילום: תומר ושחר צלמים

הרופאים ניסו לשכנע אותנו שלא כדאי לעשת ניתוח כי זה יכול להיות מסוכן עבורי. אבל השעה הייתה כבר כמעט 13:00, ביקעו לי את מי השפיר מזמן ואנחנו עדיין תקועים בפתיחה של 6 . לא הבנו מה קורה.

 

המשמרות התחלפו והדופק של הילדה עדיין לא נראה נורמאלי. בעלי קורא שוב לרופא ומתעקש שמשהו לא בסדר. הרופא אומר שהוא הרופא והכול בסדר, למרות שבינתיים הם מתחילים להתלחשש ביניהם. אנחנו מבינים שכנראה משהו לא בסדר. פתאום אומרים לנו שאני צריכה להיכנס לניתוח חירום ומיד מחתימים אותנו על טפסים.

בעלי שואל את הרופא אם הוא יכול להיכנס לניתוח והרופא אומר שכן, למרות שבניתוח חירום אף פעם לא מכניסים את הבעל. הרופא כנראה הבין שבעלי צדק בלחץ שלו והרגיש לא נעים. מכינים אותי לניתוח, האמהות בוכות ובעלי מתפלל לאלוהים שהכול יהיה בסדר, תוך כדי שהוא מתלבש בבגדים הסטריליים שאפשרו לו להיכנס איתי לניתוח.

סיפורי לידה- ליאל כבר גדולה עם אמא ובא (צילום: תומר ושחר צלמים)
בזכות העקשנות של אבא והכוחות של אימא | צילום: תומר ושחר צלמים
הניחו עליי את המלאכית שלי ונישקתי אותה

נכנסנו לחדר ניתוח, ובעלי יושב לידי ומנסה להרגיע אותי, למרות שמנגד הוא שומע את הרופאים מתלחששים שחבל הטבור כרוך סביב הגוף של הילדה. מזל שהילדה שלי שורדת והיא נלחמה בכול הכוח.

תוך זמן קצר הרופאים הוציאו את התינוקת שלי ואז שמענו את היללה הכי מתוקה ששמענו בחיים. הביאו לי את המלאכית שלי, נישקתי אותה אבל כשביקשתי לנשק אותה שוב כבר לקחו אותה בשביל לרחוץ אותה, כשבעלי מלווה אותה ולא עוזב לרגע.

בזכות בעלי היקר והאהוב, ובזכות העקשנות והעירנות שלו, הצליחו להציל את המתוקה שלי. בזכותו אנחנו מנשקים ומחבקים את הילדה המתוקה שלנו שקיבלנו אותה במתנה פעמיים: פעם אחת שהתבשרנו על ההריון ובפעם השנייה ביום הלידה.

 

>>שלחו לנו את סיפורי הלידה שלכם