בהריון הראשון שלי תיכננתי והתכוננתי ללידה טבעית. חקרתי את הנושא לעומק - קראתי כל ספר אפשרי, למדתי תנוחות, עברתי קורס הכנה ללידה. היה לי ברור שתהיה לי לידה פעילה ומעצימה. כמובן שלא עלה בדעתי שלמושג "ניתוח קיסרי" יש איזשהו קשר אליי. אבל כידוע, תוכניות לחוד ומציאות לחוד.
הלידה, שהתחילה בירידת מים ונמשכה בשעות ארוכות של צירים ללא כל התקדמות ועם האטות בדופק העובר, הסתיימה בסופו של דבר על שולחן הניתוחים. ככל שחלפו הימים מהלידה ההיא חשתי יותר ויותר כעס ואכזבה מעצמי ומאיך שהלידה שלי התנהלה. הייתי בתחושה קשה שכאילו לא ילדתי, כל הזמן העברתי בראש מה הייתי צריכה לעשות ואיך יכול היה להיות אחרת.
חלמתי ללדת בלידה רגילה, על אף הקיסרי הראשון
עברו שלוש שנים ושוב נכנסתי להריון, וכבר בשלבים מוקדמים שלו התוודאתי למושג חדש – לנל"ק- לידה נרתיקית לאחר קיסרי. והתוכנית כמובן, הייתה חוויה מתקנת - לידה וגינלית טבעית. הפעם לקחתי את ההכנות אפילו יותר ברצינות – לקחתי דולה, תירגלתי יוגה, והכנתי את עצמי להעביר כמה שיותר זמן צירים בבית, בטרם אצא לחדר הלידה.
הפעם הלידה התחילה דווקא עם צירים. שבוע 38 עגול, 3:30 בבוקרו של יום ליל הסדר. בהתחלה הם היו רק מן אי נוחות כזו, שבשילוב עם התרגשות רבה לא הניחו לי לחזור לישון, אבל מהר מאוד הצירים נהיו כואבים. המשכתי לנוע, והתמודדתי איתם בגבורה על כדור הפיזיו, על הספה בסלון, במקלחת.
בעלי שחזר ממשמרת לילה בשבע בבוקר לקח את הגדולה שהייתה בחופשת פסח לסבא וסבתא, והלך לישון כדי לאגור כוחות. בינתיים הזעקתי את אחותי לבוא לעזור לי עם הצירים (בסוף יצא שהיא בעיקר שטפה כלים וניקתה), הכנתי לי סביבה נעימה עם כריות ושמיכות בסלון והעברתי ציר ועוד ציר בגבורה.
בסביבות 15:00 כשבעלי התעורר הרגשתי שהצירים כבר מאוד אינטנסיביים. בדקנו את תכיפות הצירים וגילינו שיש ציר של כמעט דקה כל 2-3 דקות. החלטנו שזה הזמן לגשת לבית החולים, וכך עשינו.
הגענו לבית היולדות בתיקווה ובציפיה שהלידה כבר בשלב מתקדם, אך למרבה האכזבה – אין פתיחה! למרות הצירים החזקים והתכופים. בכל זאת הכניסו אותי לחדר לידה, כי אני אחרי קיסרי והצוות לא רוצה לקחת סיכונים, לא לפני שמחתימים אותי על כך שאני לוקחת על עצמי את האחריות בכך שאני מנסה ללדת לידה רגילה.
ואז הגיעה נקודת המשבר
פותחים לי וריד, ויאללה לחדר לידה. בשלב הזה גם הדולה שלי מגיעה ונותנת לי טיפ שמאוד עוזר לי עם הצירים – לנשוף את האויר החוצה למטה, לכיוון צוואר הרחם. זה ליווה אותי במשך כל הצירים ובאמת הקל.
הצירים התגברו מאוד, היו ארוכים וצפופים. אני מתכנסת בתוך עצמי, נושמת נשימות עמוקות ומשמיעה קולות עם כל נשיפה.
בזמן שאני מעבירה את הצירים במקלחת אני שומעת את הדולה אומרת לבעלי שאני בטח כבר לפחות בפתיחה 4-5 ס"מ. הצירים במקלחת היו מאוד אינטנסיביים וכואבים, אבל התחושה שלי היתה שאני חזקה ומסוגלת. כולם סביבי אומרים שאני נראית כבר בלידה פעילה, אבל בפועל הפתיחה מתקדמת מאוד לאט. אני מתמודדת עם הצירים בגבורה ובגאווה ומסתובבת עירומה לחלוטין בחדר הלידה שלי. לא אכפת לי מאף אחד.
בסביבות 22:00 הפתיחה רק 1 ס"מ, והבדיקה מאוד טראומטית עבורי – מתחיל ציר באמצע הבדיקה כשאני על הגב, והרופאה לא מפסיקה למרות שאני צועקת מכאב. הבדיקה הזאת היתה נקודת המשבר בלידה. עד אליה התמודדתי מעולה והיה לי טוב. מרגע זה פשוט נשברתי, הרגשתי שאחרי נקודה זו אני לא יכולה להמשיך עוד, זה היה קשה מנשוא והחלטתי לבקש אפידורל.
המרדים המסכן שנכנס לחדר נבהל כשראה יולדת עירומה ומיהר לצאת (כניראה כדי לקחת נשימה עמוקה ולהבין שהכל בסדר), אך חזר מייד וביצע את ההרדמה בלי בעיות. העירום ההריוני כניראה לא הצליח לבלבל אותו.
נשים רבות פוחדות מאוד מכאבי הצירים ומברכות על קיומו של האפידורל, אבל אני הרגשתי שדווקא בזמן שהייתי עם הצירים הייתי חזקה, הרגשתי טוב עם עצמי ואפילו נהנתי, ואילו עם האפידורל הרגשתי מוחלשת וחסרת אונים, הרגשתי שמכאן הלידה לא נמצאת בשליטתי יותר.
ושוב, מובלת לשולחן הניתוחים
כמה שהלידה התקדמה לאט עד עכשיו, מרגע קבלת האפידורל היא התקדמה עוד פחות – נאלצתי לשכב על הגב ולא יכולתי לנוע, ולאט לאט החלו להופיע ירידות דופק במוניטור. לאחר זמן מה בדקו שוב והפתיחה רק 3 ס"מ, ומכאן הדרך לניתוח הייתה מאוד קצרה.
על הדרך ביצעו עוד כמה התערבויות– פקיעת מים, החדרת מים נקיים, קטטר, ככה, שלא יהיה משעמם. אחרי שניסו עלי את כל הכלים שהיו בארסנל, לא נותרה לטענת הצוות כל ברירה אלא ללדת בניתוח. מהרגע שנאמר צמד המילים "ניתוח קיסרי" התחלתי לבכות, לא יכולתי להשלים עם העובדה ששוב אני יולדת בקיסרי בניגוד לרצוני, ובשונה לחלוטין מכל מה שתיכננתי וחלמתי. שוב נכשלתי.
הניתוח הפעם היה עבורי חוויה קשה. הגוף שלי רעד ללא שליטה, כניראה בגלל ההרדמה, הלסת נקשה בחוזקה ולא יכולתי להשתיק את הרעידות. היה לי קר, כאב לי כל הגוף (מה שלא היה מורדם), והרגשתי בודדה בחדר הניתוח – כולם עמלו סביבי אבל אף אחד לא באמת שם לב אלי. הניתוח נמשך נצח להרגשתי, וכבר בכיתי והתחננתי שיסיימו.
תבור נולד בחדר הניתוח, ואני, בוגרת שני ניתוחים קיסריים נאלצתי שוב להתמודד עם התחושות הקשות של האכזבה והכאב הפיזי שכרוך בהתאוששות מניתוח. אני לא יודעת אם אי פעם אהיה שוב בהריון, אבל אני יודעת שאם כן, אז וודאי ארצה שוב לנסות לידה נרתיקית. אני לא מוותרת על זה בקלות.
בעקבות חווית הלידה שלי, החלטתי להקים יחד עם אחותי את האתר "קיסר נולד" במטרה לעזור לנשים אחרות להתכונן לאפשרות של קיסרי, להגיע לניתוח יותר מוכנות, ולעבור אותו בצורה נעימה וחיובית יותר.
נטע רותם ימניצקיי היא יועצת שינה לתינוקות ופעוטות, מקימת האתר "קיסר נולד"