באותו הבוקר התעוררתי לקראת הרצאה מרגשת אותה הייתי צריכה להעביר בצפון תל אביב, רק שהתעוררתי בלי קול. כל הדרך לדיקור סיני לצורך שחרור הגרון, היו לי התכווצויות. "טוב, תיכף אני נכנסת לתשיעי", הרגעתי את עצמי שזה טבעי לחלוטין בשלב הזה ולא מבשר על דבר, אבל ברגע שגבריאל המטפל הרגיש את הדופק, הוא אמר לי : "היום את יולדת. מזל טוב".

אנה לוקצקי (צילום: צילום ביתי)
אנה לוקצקי | צילום: צילום ביתי

מה מזל טוב? יש לי עוד כמה שעות הרצאה להעביר! אפשר אולי עוד חודש? פשוט בדיוק אז השארתי לי מקום פנוי ביומן. הגענו הביתה. התחלתי בשיחות טלפון ואישורי הזמנה מהמיטה, כשאני כבר חווה צירים. סקפטית, עדיין לא האמנתי שאלה הצירים שיביאו אותי ללדת היום. אבל כמה שעות אחרי, היה ברור שאין דרך חזרה. התקשרנו לדולה מיכל כוכבי שהגיעה לעזור עם הנשימות ואריזת התיק.

בשעה 18:30, השעה הכי נוראית על הכביש, התחלנו בנסיעה מדרום יפו לכיוון מרכז הלידה הטבעית במים ׳ג'הארה דולה׳ שהיה באותה תקופה במושב קדימה. בנוסף לפקקים, הגיעו גם צירי הלחץ. הנסיעה כולה ארכה שעה ורבע כשבחצי שעה האחרונה, כשעוד, בן זוגי, טס על השוליים של הכביש כשהרופא המיילד והמיילדת במים איתו בנייד.

ב-19:45 נכנסתי לבקתה של הלידה.
וב-19:55 הליה היתה בחוץ.

האוטו שלנו שנותר בחוץ נגנב באותו יום ומעולם לא נראה בשנית. אבל למי אכפת? קיבלתי את הליה (היום בת שש) - הדבר הכי טוב והכי מושלם שעשיתי בחיים. אני זוכרת שאז, כשהליה יצאה ממני, הבטחתי לעצמי שיותר לא תמצאו אותי במכונית עם צירי לחץ. בלידות הבאות אני רוצה להעביר את הצירים במים חמימים ובתוך ידיה של טלי ולצידו של אילן הרופא, כשעוד שלי צמוד אלי. זו היתה התוכנית.

ירידת מים חודש לפני? דה ז'ה וו מטורף

ואז הגיעה הלידה השניה. התיק כבר היה מוכן חודש לפני וידעתי שברגע שאתחיל להרגיש משהו, אני יוצאת לדרך. הפעם הכיוון היה מראש פינה דרומה. לילה אחד, בשלוש לפנות בוקר, התעוררתי והרגשתי שיורדים לי המים. עכשיו? אבל יש לי עוד חודש! מחר בערב יש לי הרצאה בקיבוץ דן! אני חווה דה-ז׳ה-וו מטורף, ותוך דקות ספורות, עוד כבר קשר את הליה בכיסא הרכב, ודהרנו לעבר הצומת כדי לאסוף את נגה אחותו, שבדיוק סיימה את לימודי הדולאות שלה.

עברנו במהרה את צומת עמיעד והנה שוב מגיעים להם אותם צירים שהפעם התגברו בקצב מהיר עוד יותר מהלידה של הליה. אני זוכרת שעצמתי את העיניים וניסיתי לדמיין את הדרך. הכאבים גבר, ויחד איתם הרעש של מנוע הרכב.


"סע בזהירות, בסדר?", ביקשתי מעוד.
"אין לנו דלק", הוא ענה לי.

חייבים לעצור. תוך כדי נשימות וצירים, שמעתי תת האמברקס עוצר את הרכב, פתחתי את העיניים וקלטתי שאנחנו רק לפני צומת גולני. ליטפתי את הבטן וביקשתי שתחכה עוד קצת. המשכתי בדמיון מודרך שהנה, אני נכנסת למים החמימים ויולדת. שלוש דקות חלפו והמשכנו בנסיעה המהירה. שקט מוחלט ברכב, הליה ישנה מאחורה ואני מתפתלת מכאבים, אבל מרגישה שאני יכולה לעמוד בהם וכולי התרגשות מהתינוקת שברגעים אלה ממש עושה את כל המאמצים בשביל לפגוש אותי.

אלא שאז מחסום משטרתי כופה עליי להתעורר. החלון נפתח ואוויר קר מקפיא את הגוף שלי שמתחנן לחום.
"מסמכים בבקשה", אני שומעת במעורפל. "אנחנו בלידה!", עוד צועק להם.

השוטר משחרר אותנו ומבקש שניסע מהר ובזהירות. "הנה עוד כמה דקות אנחנו בקדימה", אני חושבת ומרגישה ציר לחץ עוצמתי וראשון. עוד מגביר את המהירות, המנוע צורח, ואני מרגישה את הגוף שלי מתמסר ללידה. זה הרגע שאני מבינה בתוך שניות שאני לא יכולה להחזיק אותה יותר. היא רוצה לצאת ואני רוצה לאפשר לה. גם אם זה ברכב. בדיוק לא כמו שתכננתי.

אנה לוקצקי (צילום: צילום ביתי)
אנה לוקצקי | צילום: צילום ביתי

ציר לידה שני, חזק ומכאיב ודוחף ולא שואל שאלות, ואני בשקט. יש לי תינוקת בת שנה ישנה מאחורה. הציר מסתיים והיא בחוץ. OMG! היא בחוץ! ילדתי ברכב. בדיוק לא כמו שתכננתי. עוד עוצר בשוליים, מרים לי את הסוודר ומניח אותה על גופי חמה ורטובה ושלי... כל כך שלי... כל כך חיכיתי לה.

דמעות של אושר ותסכול זולגות מהעיניים, גם עכשיו תוך כדי שאני כותבת. שלום, תינוקת אהובה שלי. "טוב שבאת", אמרתי לה, תוך כדי שעוד מכסה אותה בשמיכות. הליה פוקחת עיניים ומנסה להבין מה קורה. פחות מרבע שעה נסיעה, ואנחנו בבית הלידה, מתעטפים באהבה אינסופית ומתאוששים מחוויה מיוחדת.

נאיה שלי. אם רק הלב שלי היה יכול לשאת בתוכו הריון, אז הייתי אומרת שאת הילדה הזאת ילדתי מהלב.

אנה לוקצקי היא מרצה ובעלת חנות הקונספט AnnA למידות 34-50.

אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת: ninemonth@mako.co.il