כשניר נהרג הייתי בשבוע 14, שבוע לפני הסקירה הראשונה. בימים הראשונים הייתי בהלם. בהתחלה הודיעו לי שניר נעדר, וככה זה נשאר חמישה ימים. לא עיכלתי, לא הפנמתי והייתי עסוקה בלתפקד ולעשות הכל בצורה נכונה, ובעיקר לשמור על ההריון.
עד שקיבלנו את האישור הרשמי הייתי בלחץ שהכל בסדר עם העובר, וכל כמה שעות נסעתי לבית חולים לבקש שיעשו לי אולטרסאונד. אחר כך, כשכבר קיבלנו את ההודעה הרשמית, הרשיתי לעצמי להתפרק ולהתחיל לנסות להבין.
רק בלידה הבנתי שהוא באמת לא איתי
ניר נהרג ביום שני, ושישה ימים לאחר מכן, ביום ראשון, הייתה אמורה להיות לנו סקירה ראשונה. ניר אפילו לקח יום חופש, שזה לא עניין פשוט בטייסת, ומאוד חיכינו ללכת לבדיקה ביחד. בסוף הלכתי בלעדיו. אמא שלי ואחותי באו איתי, וזה היה כמו אישור לסיוט הזה. גם הבדיקות בהמשך ההריון היו מאוד טעונות, אבל לקח לי כמעט חצי שנה להבין באמת שהוא איננו. רק בלידה הבנתי שהוא באמת, באמת לא איתי, פיזית. לאורך ההריון הייתי בסרט, פנטזיה, רצון, משאלה שהוא יחזור, שהוא יגיע ללידה, שזו טעות.
בשבוע 40+2 התנועות היו חלשות ומועטות, בניגוד להיפראקטיביות הרגילה שלה. ניגשתי לרופא שלי, שהיה מאוד זמין לי כל הזמן, והוא באמת ראה שהיא זזה פחות, ושלח אותי לבית החולים. אמא שלי ואחותי באו איתי, ויחד איתן גם מיילדת שליוותה אותי, שהיא חברה של חברה שלי, ועזרה לי המון לקראת הלידה.
הלידה הייתה ארוכה וקשה. ירין נולדה במשקל 3.185 ק"ג, שיחסית אליי ולגודל שלי זה המון. ניר היה מאוד גבוה, גדול ורחב, והיא לקחה את הגנים שלו. קיבלתי זירוז, והייתי בחדר לידה 18 שעות, מתוכן ארבע שעות של לחיצות. היא פשוט סירבה לצאת. הרעיון על קיסרי די ריחף באוויר, אבל אני מאוד התנגדתי.
הפתיחה נתקעה על 6, היה לי מאוד קשה להרפות ולתת לתהליך לקרות. כל הזמן שאלתי איפה ניר, רציתי לחכות לו ולא הבנתי למה הוא לא מגיע. רק כשהבנתי, ובכיתי בכי טוב, מהלב ומהנשמה, שחררתי - ורק אז דברים התחילו לזוז.
ניר הכין רשימת שמות זמן קצר לפני התאונה
הלידה הזו הייתה לא פשוטה, אבל כשירין יצאה התמלאתי אושר. הדבר הראשון שהיא ראתה היו תמונות של ניר שהכנתי מראש. אמרתי לה שהוא אוהב אותה וישמור עליה, וגם אני. זה היה רגע מכונן בשבילי, להבין שהכל על הכתפיים שלי, שאני אגדל אותה בלעדיו, וידעתי שאני אעשה הכל הכי טוב שיש, כמו שניר היה מצפה ממני.
אחרי הלידה השליה לא יצאה, ונכנסתי לחדר ניתוח, בהרדמה מלאה. הייתי חמישה ימים בבית חולים עם ירין, והם היו ימים קשים, אבל הייתי מוקפת בהמון אהבה, תמיכה מאנשים שאני לא מכירה אפילו. כולם דאגו לעטוף אותי ואת התינוקת בהמון אמפתיה, כדי שלא נרגיש לבד.
את השם של ירין בחרתי לבד, אבל ניר עזר לי בדרך שלו. לפני התאונה ניר היה ברומניה עם המחשב שלי, והכין שם רשימה של שמות לבנים ולבנות. זה היה בשלב נורא מוקדם, שבו עוד לא מתעסקים בשמות, אבל משהו גרם לו להכין את הרשימה, למרות שעוד לא ידענו בכלל אם יש לנו בן או בת. השם של ירין היה ברשימה של הבנות, וזה גם "נירי" בהפוך, וזה בדיוק מה שרציתי – זיקה אליו, אבל בלי להעמיס על הילדה מטען. בעצם, בחרנו ביחד - אבל לבד.
הרבה לפני הלידה, אחרי השבעה, עזבתי את תל נוף. ההורים שלי מקריית שמונה, ההורים של ניר חיפאים ונפשית הרגיש לי יותר נכון לעזוב את הבסיס. במהלך ההריון בניתי בית, קומה שנייה מעל ההורים שלי, כדי להיות קרובה אליהם ולהיעזר בהם. הדירה לא הייתה מוכנה עד הלידה, והימים והשבועות הראשונים היו קשים, אבל לא הייתי שנייה לבד.
רגעים של אושר עילאי לצד רגעי עצב וכאב
התחושות והרגשות שלי היו מאוד מורכבים ומבלבלים. שנייה אחת הסתכלתי על התינוקת והתמלאתי באושר והתפעלות, ורגע אחר כך להתמלא בעצב ובכי על החוסר, על זה שאני לא בבית שלי ושל הגבר שבחרתי בו להיות אבא של הלידה שלי. היינו מתחבקות כל הלילה, לא הרפיתי ממנה והרגשתי צורך פיזי להיות איתה כל הזמן. היום אני יכולה להודות שהייתי קצת רכושנית כלפיה, אבל לאט לאט זה עבר לי.
אני לא יודעת איך זה לגדל ילד עם בן זוג, אין לי למה להשוות. לא לחוויה בחדר לידה, לא לקחת את הילדה לגן. יש לי שותפים מדהימים, המשפחה שלי והמשפחה של ניר, אבל זה לא אותו דבר. אני גם לא מתעסקת בזה. זה לא יוביל אותי למקומות טובים, אבל אני חושבת שאני עושה עבודה מאוד טובה עם ירין, למרות שאני הורה יחיד.
זה אינטנסיבי, אני נותנת לה כל מה שאני יכולה לתת, כמו פיצוי על זה שהיא לא זכתה לגדול עם אבא שלה. היא מכירה אותו בתמונות, מזהה ומצביעה עליו. היא לא יודעת מה זה אבא באמת, היא לא מצפה כמו ילד רגיל שהוא יחבק אותה או ישחק איתה.
ואחרי כל הסיפור שלי, חשוב לי להעביר מסר אופטימי. אני מגדלת את ירין על ערכים מהיום שהיא נולדה, ערכים שהיו חשובים לי ולניר: לאהוב את המדינה, לשתף ולכבד, דברים שהיו הבסיס של ניר. אפילו הכנו לה ספר, "אבא של ירין", ספר ילדים מאוייר במיוחד בשבילה.
אני לא רוצה שמי שיקרא ירחם עליי. נכון, זה סיפור עצוב, אבל אני עושה מה שאני יכולה כדי שירין תגדל בצורה הכי טובה שיש. היום אני יודעת להעריך ולהסתכל על החיים מפרספקטיבה אחרת, סדר העדיפויות שלי שונה. אני מעריכה כל רגע איתה, ויודעת לתעדף אותה לפני עבודה, כסף וכל השאר. המהות היא בעיניי היא שאי אפשר לדעת מה יקרה מחר, וצריך למצות כל רגע וליהנות ממה שיש – וזה מה שחשוב לי להעביר למי שקורא את הסיפור שלי.
מגי לקריף, בת 28, אמא לירין. איבדה את בעלה ניר בתאונת אימונים ברומניה ב-26.7.2010, כשמסוקו התרסק.