בחודש שמיני, באחת הבדיקות, מצאו בעיה באגן הירכיים של העוברית שלי. נשלחנו לבדיקות מפה ועד השמיים והרופאים המליצו לי על דיקור מי שפיר מאוחר. לא הסכמתי בשום אופן. אני ובעלי קבענו חד משמעית ובלי לחשוב פעמיים: הבת שלנו תצא איך שתצא, זה לא משנה לנו. נאהב אותה בכל מצב.
הרופא אמר: "תוצאות הבדיקה לא מוצאות חן בעיניי"
אחרי ביקור נוסף אצל הרופא, ואחרי שתיקה ארוכה ברכב, יצאו להן הדמעות, ירדו וירדו, ולא רצו להפסיק. נכון שאמרתי שאני לא עושה שום דבר נגד ההיריון, אבל כל המצב הזה הפחיד והלחיץ אותי.
בפעם הבאה שהלכתי לבדיקות, אחד הרופאים אמר לי שהוא רוצה לעשות את כל האולטראסאונדים מחדש, כי "הם לא מוצאים חן בעיניי". כמובן שהדמעות לא איחרו להגיע.
אני ממתינה שיגיע תורי, עם דמעות בעיניים, ורק חושבת מה קורה? מה יש לילדה? התוצאות היו מפתיעות: הבדיקה קבעה שגיל ההריון שלי פשוט לא היה נכון. ברגע שעדכנו את המדדים לפי השבוע הנכון, יצא שהילדה שלי בדיוק מה שהיא אמורה להיות: במשקל, בהיקפים ובגובה.
בשבוע 40 לא הרגשתי תנועות, והלכתי לבית החולים. פחדתי שקרה אסון, אבל הכל היה בסדר. בגלל השבוע המתקדם, אמרו לי שאם לא יתחילו לי צירים עד יום רביעי, יצטרכו לזרז.
בשלישי בערב נסעתי לבית החולים עם כאבי בטן, שחשבתי שהיו צירים. חיברו אותי למוניטור, והילדה ממש קיפצה לי בטן, כאילו היא מוכנה לצאת – אבל לא הייתה לי פתיחה, והכאבים היו "סתם" כאבי בטן. החליטו שאני נשארת לאשפוז, ובבדיקה בבוקר הרופא בישר לי שיש פתיחה קטנטונת: חצי אצבע בקושי.
"נכניס לך בלון לזירוז, זה לא יכאב"
שמעתי את הרופאים אומרים "נשים לה בלון", והסבירו לי שזה מה שיקדם את הפתיחה. "תורידי חלק תחתון, פשקי רגליים כמה שאת יכולה ותהיי רגועה, זה לא יכאב...". זה מה שהרופא אמר, אבל הכנסת הבלון לקחה בערך 20 דקות וכאבה כאבי תופת.
ניסיתי ללכת, ולא הצלחתי כל כך. כאב לי, וכל שניה אחות אחרת שאלה: "נו, יצא כבר הבלון?". כשהוא יצא סוף סוף, אחרי כמה שעות, הפתיחה הייתה כמעט 3. הרופא אמר לי "עוד מעט נכניס אותך לחדר לידה, נעשה לך זירוז בווריד, אל תדאגי-הכל יהיה טוב".
בשעה 9 הוכנסתי לחדר לידה, חוברתי שוב למוניטור, אבל כלום לא זז. כל שעה בערך באה אחות אחרת ושואלת: "נו, מה איתך? את מרגישה כבר צירים?", ואני עונה "אני לא יודעת מה אני מרגישה ואם אלו צירים, אבל יש לי כאבים בבטן התחתונה". בסוף התייאשו מממני, ואמרו שאלך לנוח במחלקה ואחזור מחר בבוקר.
הבוקר הגיע, ושוב פעם אני בחדר הארור הזה, שנמאס כבר לראות מרוב כל הזריקות והבלגן שבו. הפעם שמו לי מינון גבוה יותר של פיטוצין. שכבתי שם שעות בחוסר מעש, בלי יכולת לזוז סנטימטר.
רציתי לאכול, להזיז קצת את הרגלים, לעשות פיפי כמו בן אדם. סוף סוף, כעבור כמה שעות טובות, התחיל הזירוז לעשות את שלו והרגשתי כאבים חזקים יותר בבטן התחתונה. הודעתי לאחות מה קורה, והיא שאלה אם אני רוצה אפידורל. מיד אמרתי שכן.
הגיע רופא מרדים, שנראה עצבני וקשוח משום מה, וציווה עליי להסתובב ולקפל רגליים לבטן. הרגשתי את המחט נכנסת, ואחרי כמה דקות התחילה לגרד לי הרגל. גירדתי וגירדתי, אבל זה לא הפסיק! התחלתי להרגיש שוב כאבים בבטן, רק יותר חזקים ויותר צפופים. ביקשתי שישימו לי עוד אפידורל, אבל היא אמרה שאי אפשר. סבלתי, כאבתי, בכיתי, התפללתי, כלום לא עזר. ניסיתי להפסיק לנשום, כדי שיעזוב הכאב, אבל הוא לא הלך. ניסיתי לנשום יותר מהר, וגם זה לא עבד.
אני לא יודעת כמה זמן עבר. באיזשהו שלב המיילדת אמרה לי ללחוץ. שאלתי אותה איך, והיא צחקה והסבירה לי: כשיבוא עוד גל של כאב תלחצי חזק כאילו שאת בשירותים". היא הסתכלה על המוניטור ושאלה אם אני מרגישה כאבים, ואיך שהיא סיימה את השאלה התחלתי לצרוח.
היא יצאה ואני צעקתי "שמע ישראל"
במשך שעתיים היא ביקשה שאלחץ, אני לא הצלחתי, ושום דבר לא זז. אחרי עוד ועוד נסיונות כושלים נכנסה רופאה. אמא שלי ניסתה להחזיק לי את היד, אבל נבחתי עליה. לא יכולתי להרגיש מגע של מישהו באותו רגע, חוץ מהמגע של בעלי. כמובן שעכשיו אני מצטערת על זה, אבל זה לא היה בשליטתי.
אחרי עוד כמה נסיונות ללחוץ, בעזרת כוחות שאין לי מושג מאיפה הבאתי אותם, הצלחתי סוף סוף להוציא אותה. כשהיא יצאה, צעקתי צעקה כזאת שנראה לי שכל רחובות שמעה אותי. זה יישמע נדוש, אבל ברגע שיצאה הקטנה שלי, כאילו כל הכאב לא היה, כאילו רק אני היא ובעלי בעולם! ברגע שהיא יצאה, המשפט הראשון שהיא שמעה זה "שמע ישראל".
כשיצאתי מחדר לידה בכיתי וצחקתי באותו זמן, הרגשתי מערבולת של רגשות יחד. הכניסו אותי לחדר התאוששות, ולמרות שהיה לי פיפי, לא הצלחתי לעשות. שמו לי קטטר, וכשגם לא הלך, האחות לחצה לי על הבטן, והתחלתי לרעוד.
דיממתי בטירוף, הרגשתי שיש לי חום ואמרתי לאחות. היא רצה להביא מדחום ומכשיר למדידת לחץ דם. בכיתי, קראתי לה ולא יצא לי קול כמעט. כשהאחות חזרה עם המדחום ראינו שיש לי כבר 39 מעלות, ולחץ הדם שלי היה נמוך להבהיל: 59 על 30.
החזירו אותי מהר לחדר הלידה, ושמעתי שמדברים על חיים ומוות. מתברר שנשארו לי שרידים של שליה ברחם, והאחות נאלצה ללחוץ לי על הבטן עם שני אגרופים כדי שייצאו. יצאו ממני ליטרים על ליטרים של דם, אבל בסוף, כמובן, הכל היה בסדר.
כך הייתה הלידה שלי: ארוכה, מסובכת ומאוד מעייפת, אבל מי שבאה אחר כך, שי אל שלי, הייתה שווה את הכל!