כבר מלפני כמה שנים התחיל בי הרצון להיות אמא, אבל זה היה רצון בלבד ועוד לא ממש יכולתי לדמיין את עצמי חובקת תינוק משלי. התחתנו באוגוסט, ובנובמבר הפסקתי את הגלולות. רק אז התברר שלווסתות שלי חיים משלהן. די מהר הבנתי שככל הנראה יש בעיה.
לא רציתי לחכות שתעבור שנה. בשלב הזה כבר ממש כאב לי בבטן מהרצון לחבוק תינוק משלנו. הלכתי לרופא פריון וכמו שחשבתי – אני פוליציסטית: התחלתי טיפול של איקקלומין – כדור אחד ליום.
בלילה חלמתי שאני מדממת, קמתי אחוזת בהלה
באוגוסט טסנו לירח דבש מאוחר אצל אחי בפינלנד. ביום ה- 12 אחרי הביוץ התחיל דימומון, והייתי בטוחה שהחודש כבר אבוד, אבל כשהווסת ממאנת להגיע גם יום אחרי זה, עשינו בדיקה (שהבאתי מהבית) - וראינו שני פסים. בלילה לפני החזרה הביתה אני חולמת שאני קמה מלאה בדם. אני מתעוררת אחוזת בהלה בבוקר, מספרת לאיתן, בעלי, על החלום ורצה לשירותים. אין שום דימום.
בלילה לפני הטיסה, אני מתחילה להרגיש משהו. נכנסת לשירותים – אכן יש מעט דימום. בטיסה הביתה הדימום המשיך, וכשאנחנו מגיעים הביתה אחרי הטיסה כבר אין מקום לספק – ככל הנראה היה הריון כימי. במקום לבכות על החודש הזה ולשקוע בעצב, אני לוקחת את ההריון הכימי הזה למקום טוב ואופטימי, ומחליטה שאם הצלחנו חודש אחד ונפל – אנחנו נצליח שוב, והפעם חייב להיות בסדר.
ראש השנה הגיע, ואיתו פסי הביוץ המיוחלים. עשינו מה שצריך וכמה שיותר, גם בבית של ההורים, כשהאחיינית שלי לא מבינה למה אנחנו לא באים לשחק איתה ודווקא עכשיו הולכים "לישון למעט זמן". 13 יום אחרי הביוץ, התחלתי להרגיש כל מיני מיחושים. לא מסוגלת להמתין יותר עם הבדיקה. מרגישה שהפעם זה זה. קמה בבוקר – עושה פיפי על מקלון ואכן – 2 פסים. יום אח"כ – בטא 318! שבוע לאחר מכן, בשבוע 7 – רואים שק הריון ועובר אחד עם דופק. אין מאושרים מאיתנו.
ההריון עובר בכיף ובנוחות, וכשגילינו שזו בת, החלטנו ששם הבטן שלה יהיה "קונסואלה". אבל בשבוע 31 היו לי התקשויות בבטן, ובדיקה במיון גילתה צירים מוקדמים וסדירים. נתנו לי פרסולאט לעצירת הצירים ו-2 זריקות צלסטון להבשלת הריאות, למקרה שבכל זאת תתפתח לידה.
המוניטור התחיל לצפצף, הדופק של העוברית יורד
הצירים אמנם נפסקו, אבל הדרמות לא. בשבוע 32 קונסואלה הייתה באחוזון 50. חודש לאחר מכן היא ירדה לאחוזון 16, ושבועיים אחר כך לאחוזון 10. הרופאים מסכימים שעדיף לה בחוץ מאשר בפנים, ואני קובעת תור לזירוז.
יצאנו מהבית קצת לפני חצות, והבטן התהפכה מהתרגשות. ידענו שנחזור הביתה עם תינוקת. בגלל השעה וההתרגשות אני אומרת לאיתן שזה מרגיש כאילו אנחנו נוסעים לשדה התעופה. כשהגענו למיון, ביקשנו מהרופא לעשות סטריפינג, בתקווה שנוכל להתחמק מהפיטוצין הידוע לשמצה. אחרי הסטריפינג יצאנו להליכה, וכשחזרנו הייתה התקדמות מינורית: פתיחה 2.5 ס"מ, ומחיקה 80%.
4:00 לפנות בוקר- אני מבינה שהצירים שיש לי כבר כמה שעות לא מזיזים כלום ושהלידה לא תתקדם בלי עזרה. אני מסכימה לקבל פיטוצין. די מהר מתחילים צירים סדירים וכואבים, אבל הפתיחה מאכזבת: רק 3 ס"מ.
11:00 – אני מנסה להקל על הצירים בסיבובי אגן על כדור הפיזיו ואיתן המתוק לידי, עובר כל ציר וציר יחד איתי. כואב לי מאוד ואני קולטת פתאום שהציר כל כך ארוך! אני אומרת לאיתן שאני לא מבינה מה זה הציר הזה – כבר 6 דקות והוא פשוט לא עובר. ואז הוא אומר לי: "תראי, הדופק של העוברית יורד".
אחרי שנייה המכשיר מתחיל לצפצף את הצפצוף הכי לא נעים שיש. איתן עוד לא מספיק לפתוח את הדלת לקרוא למיילדות וכבר כל צוות חדרי הלידה בתוך החדר, שלוש רופאות ושלוש מיילדות. כולם נראים בהיסטריה.
הם נתקו לי את הפיטוצין, נתנו לי חמצן ובקשו שאנשום עמוק. השכיבו אותי על צד שמאל והתחילו להזיז לי את הבטן בנסיון להחזיר את דופק העוברית. אני שומעת כמו מתוך חלום רע את הרופאה שמעליי: "תכניסו לחדר אלונקה ותביאו טופס הסכמה לקיסרי חירום". אני ואיתן בהלם מוחלט.
אני לא בוכה. פשוט מרגישה כמו בסרט רע ולא מאמינה שזה קורה לי. מכניסים אלונקה ומחתימים אותי. למזלנו הרב לאט לאט הגברת החזקה מחזירה דופק. אני ואיתן כבר די פאסימיים שנצליח לסיים את הלידה הזו בלי קיסרי, ואיתן אף שוקל לבקש שיעשו קיסרי וזהו מכיון שהוא היה ממש ממש לחוץ.
סוף סוף הילדה שלי בחוץ
ואז הגיעה ריטה, המיילדת המלאכית שלנו שבדיוק התחילה משמרת. היא ועוד שתי רופאות הרגיעו אותנו ואמרו שיכול להיות שזה היה משהו חד פעמי ושיש סיכוי גדול שאוכל ללדת לידה רגילה ולא בקיסרי ושמעכשיו יעבדו עם הפיטוצין בצורה הרבה יותר רגועה ואיטית ויעקבו יותר אחר הדופק. האופטימיות חזרה. השאירו אותי שעתיים בלי פיטוצין, לוודא שהדופק בסדר ושאפשר להמשיך.
15:00 אני מרגישה פתאום בריחת פיפי ומבינה מיד שאלו המים. ריטה המיילדת אומרת שזה מצוין, ושיש סיכוי גדול שזה יקדם מהר את הלידה. עושים בדיקת פתיחה – עדיין 3, אבל בגלל שירדו המים אני כבר נחשבת בלידה פעילה ומסכימים לתת לי אפידורל.
19:30 צירים תכופים וסדירים במוניטור. אני בפתיחה 9.5, ומחיקה מלאה. המיילדת אומרת שיש עוד טיפה זמן עד לפתיחה מלאה, אבל היא כבר מרגישה את הראש שלה. שעה לאחר מכן אני בפתיחה מלאה, אבל עם כל לחיצה יש ירידת דופק. בכל פעם כזאת, המיילדת מדגדגת את ראש העוברית ואז היא מעלה דופק בחזרה. היא צוחקת ואומרת שיש לי עוברית שדורשת תשומת לב.
22:15 למרות האפידורל אני מרגישה צירים מאוד מאוד כואבים. המיילדת קוראת לרופאה כהכנה לוואקום שאולי יצטרכו לעשות במידה ושוב יהיו ירידות דופק דרסטיות. מרימים את הרגליים אליי ואומרים לי ללחוץ בציר הבא. מגיע ציר ואני לוחצת בכל כוחי. במקביל הרופאה לוחצת לי על הבטן. הכאב נורא, אבל אני חייבת להוציא אותה כבר.
22:41 קונסואלה שלי בחוץ! אני כולי דומעת מהתרגשות. נותנת נשיקה לאהוב שלי, האבא הטרי. אמא שלי שחיכתה בחוץ נכנסת ודומעת יחד איתי. אמא שלו מצלמת את כל המתרחש. אני מתחילה לדבר אל קונסואלה שלי ופתאום אני קולטת שאני מדברת אליה כ"רוני", ואנחנו מבינים שהתלבטות השמות הסתיימה ברגע זה.
סיפורה של ביישנית: שכחו אותי בחדר לידה