בלידה הראשונה של מיכל קסון הירש באחד מבתי החולים במרכז הארץ, נכנס מיילד שמראהו קצת הרתיע אותה. היא לחשה לבעלה שהיא לא רוצה "מוסכניק שיילד אותה", אך רצה הגורל ואותו מיילד נשאר ליילד אותה. בפעם הבאה היא קיוותה לא להגיע לבית החולים, ושהלידה תהיה ללא אפידורל. היא קיבלה את מה שביקשה, אבל בדרך לא צפויה.
"בשש בבוקר התחלתי להרגיש צירים, הערתי את בעלי ואמרתי לו שצריך לארגן תיק, ושיתקשר לאימא שלי שתבוא עכשיו, כי היה לנו בבית תינוק בן שנה ותשעה חודשים", היא מספרת. "אימא שלי הגיעה מהר וירדנו לחניון. הרגשתי שהצירים היו ממש חזקים, וברגע שנכנסנו לאוטו בעלי פרש מגבת על המושב הקדמי כדי שלא יפקעו המים. פתאום יצא נהר של מי שפיר, ופשוט הרגשתי שהתינוקת יוצאת".
מיכל התחילה להוריד את המכנסיים. בעלה המבוהל הלביש אותה מיד חזרה ואמר: "מה את עושה? אנחנו בחניון". אבל אי אפשר היה לעצור את מה שהחל. "הרגשתי ציר מטורף וצעקתי לו שיתקשר לאמבולנס עכשיו כי היא יוצאת. ממש הרגשתי אותה יוצאת לי מבין הרגליים. כשהוא התקשר למד"א אמרו לו לשים אותי במושב האחורי, כדי שהיא לא תיפול. אני לא זוכרת איך עברתי במצב הזה למושב האחורי. הוא ניתק את השיחה עם המוקדן, שאמר לו שיתקשר בחזרה כשהוא רואה משהו".
בעלה של מיכל פרש מגבת במושב האחורי, הסתכל, ומיד הרים שוב טלפון למוקד מד"א וצעק: "אני רואה משהו, מה עושים עכשיו?". מה שהוא ראה היה ראש. באותו זמן מיכל הייתה ברוגע ובתחושת "היי" מטורפת בתוך הציר.
"המוקדן אמר לו, שכל מה שהוא צריך לעשות זה רק לתפוס אותה", היא מתארת את הרגע הדרמטי. "בגלל שהוא ג'אגלר, היה לי ברור שיתפוס. לחצתי עוד פעם אחת, והיא פשוט יצאה. כשאת במקום הנכון בסביבה הנכונה הכול יכול לקרות באופן טבעי ונורמאלי, והגוף שלך יודע מה לעשות. בעלי תפס את התינוקת ושם אותה על הבטן שלי, וכיסה אותה במגבות. היו לנו כמה דקות של שקט ואושר עילאי עד שהגיע האמבולנס עם הפרמדיק. התינוקת בכתה קצת, והנקתי אותה. כשהפרמדיק הגיע, בעלי עלה בחזרה לדירה שלנו לקחת מגבות נוספות ואמר לאימא שלי שלא הבינה מה קורה: 'מזל טוב את שוב סבתא'. היה כל כך כייף ללדת ככה".
גיסתי נכנסה לשירותים ויצאה משם עם תינוק
נטלי מסיקה מספרת שמאז שהכירה אותה, תמיד היה חיבור טבעי וחזק בינה לבין גיסתה, תמרה. שתיהן נשואות לשני אחים, לתמרה אין אחים בכלל ונטלי היא בת יחידה לאימה ואין לה אחיות.
"זה היה ביום הולדת שנה של הבן שלי. תמרה התקשרה אליי בחמש לפנות בוקר, כדי שאבוא לשמור על הילדה שלה. כשהיא התקשרה הילד שלי התעורר, חטפתי את כל מה שיכולתי מהבית, והגעתי אליה עם התינוק שלי תוך 10 דקות. כשהגעתי אליה, גם הבת שלה התעוררה, תמרה הייתה בשירותים כשהיא צועקת בכל פעם שיש לה ציר, ובעלה התארגן לצאת לבית החולים", היא מספרת.
נטלי הושיבה את הילדים בסלון והדליקה את הטלוויזיה כדי שהבת הגדולה לא תשמע את הצעקות ותיבהל. "תמרה קראה לנו ואמרה שיורד לה מלא דם ושנקרא לאמבולנס. היא לא הבינה מה קורה עדיין וכולנו לא קלטנו שבעצם היא יולדת באותם רגעים. כל זה קרה תוך חמש דקות מאז שהגעתי אליה".
נטלי התקשרה למשטרה ("זה היה המספר היחיד שזכרתי), ואלה העלו על הקו את מד"א. אלא שהאירועים נעו בקצב מהיר הרבה יותר מהצפוי. "פתאום בעלה צעק: 'נטלי בואי מהר, הראש בחוץ'. לקחתי איתי שמיכה או מגבת ורצתי לשירותים. תמרה נשענה עם הגב על הקיר, כשרגל אחת על הרצפה ואחת על האסלה. היא צעקה לנו 'לא להתעלף עכשיו', עצמה עיניים ולא הייתה איתנו לגמרי, אלא עם עצמה. כשאני הגעתי הראש שלו היה בחוץ, ותמרה דחפה, ומשכנו אותו החוצה, האמת היא שהוא יצא די בקלות. הנחתי את התינוק על הבטן שלה ורצתי להביא מגבת".
כל זה ארך בדיוק שלוש דקות. "בדיעבד אני יודעת כמה זה היה מסוכן ושיכלו לקרות הרבה דברים נוראיים", מודה נטלי. "אבל באותו רגע לא חששתי, והייתי ב'היי', ובתחושה של 'איזה כייף שאני מיילדת אותה'. בינתיים על הקו הפרמדיק ממד"א אמר לי לבדוק את הצבע של הפנים ושחבל הטבור לא כרוך סביבו, והם שמעו שהוא בוכה, כך שהכול עבר בשלום. שאלתי אותם מה לעשות עם חבל הטבור והם אמרו שנחכה להם. תמרה לא יכלה לזוז מהשירותים, ורק כשהם הגיעו, הם הוציאו אותה עם אלונקה בישיבה, עטפו את התינוק והציעו לבעלה לחתוך את חבל הטבור".
הדבר הכי מפתיע בכל הסיפור הוא שבכל ההמולה הזו, ילדיה של תמרה לא נלחצו ולא הפריעו, אפילו שידעו שמשהו קורה. "תמרה הרגישה לא נעים, שהעמידה אותי במצב הזה. אבל אני הייתי באופוריה, מבחינתי זו המתנה הכי גדולה שיכלו לתת לי אי פעם. אפילו ליום או יומיים שכחתי שהיא הייתה הגיבורה פה ולא אני. היא זו שילדה בבית בלי אפידורל ובהפתעה גמורה. ואחרי הכול, לא היה לי ידע, שבזכותו הצלתי את המצב, התינוק יצא בקלות, והתמזל מזלי להיות שם ברגע הזה".
"ואז אבא שם כפפות ותפס את המקום של המיילדת"
אביה של זיוית יורמן, ד"ר שמואל יורמן ז"ל, היה מנהל יחידת פגים ותינוקות בבית החולים הלל יפה בחדרה. את הלידות שבהן יילד אותה ואת אחותה, הן לא שוכחות.
"הוא היה אבא נהדר והיה לנו קשר קרוב איתו, היה לי ברור כשהייתי בהריון שהוא זה שילווה אותי. אבא שלי היה מנוסה, נעים ומרגיע, כרופא תינוקות הוא קיבל בחייו אלפי תינוקות בלידות בסיכון, לכן רציתי שיקבל גם את התינוק שלי (למרות שאצלי לא הייתה לידה בסיכון). במהלך השעות עד הלידה הייתה איתי מיילדת, והוא רק היה נוכח, כשהתחילה הלידה והמיילדת ראתה שאני מוכנה ללדת, הוא זה ששם את הכפפות ותפס את מקומה".
לא הרגשת לרגע מבוכה?
"בסיטואציה הזו הוא היה מאוד מקצועי עם חלוק וכפפות. היה בזה משהו מאוד נקי מבחינה מקצועית, ללא ערבוב של רגש. מאוד סמכתי עליו, במהלך הלידה כל כך הרבה רופאים ואחיות בודקים אותך, ואין שם מימד של אינטימיות או של מיניות. זו פרוצדורה רפואית לכל דבר. כשהכינו אותי ללידה עם החוקן והגילוח, הוא לא היה נוכח, וברגע שהסתיימה הלידה, אבא שלי לא תפר אותי אלא זז הצידה וביקש שיכסו אותי".
הוא סיפר לכן איך הייתה החוויה שלו?
"הוא אמר לנו 'אני קיבלתי אלפי תינוקות בחיי, אבל כשהייתי אתכן, ממש רעדו לי הידיים מרוב התרגשות'. אבא שלי היה אדם רגיש ואוהב תינוקות ואדם לכן כשזה היה הנכד שלו הוא ממש התרגש. את אימא שלי הוא לא יילד, כי בזמנו הוא היה רופא צעיר ולא הרגיש מספיק בטוח".
הלידה האחרונה של זיוית, תושבת כפר יונה, הייתה מורכבת יותר. "הוא סיפר בדיעבד שבעשר דקות הוא הזדקן בעשר שנים. הייתה לי היפרדות שלייה, והיה צורך לנתח אותי. הוא לא ניתח אותי אך הוא היה נוכח גם בניתוח והיה חייב לבדוק מה התכולה של העירוי וכו' כי הוא דאג לי. הוא ניסה לצלם כמה תמונות וכולן יצאו מטושטשות כי הידיים שלו רעדו. לפני שנרדמתי הגניקולוג שאל אותו אם הוא הרופא ילדים תורן, והוא אמר שעכשיו כן".
ד"ר יורמן יילד את כל ילדיה של זיוית, שניים בלידה רגילה ואחד בקיסרי, ואת שלושת הילדים של אחותה.
"אין ספק שזו סיטואציה חושפנית ורגישה עם המון עוצמות. אני יודעת שזה עשה משהו טוב לקשר שלי איתו. מנגד, היה לזה גם מחיר. בפרספקטיבה של זמן בן הזוג שלי שהיה בלידה בצד, הרגיש שהוא לא קיבל את המקום שציפה לו. הוא הרגיש שעבדתי מול אבא שלי ולא מולו. מצד שני, זה גרם לי להרגיש בטוחה ונינוחה להיות עם אבא שלי בלידה, כי ידעתי שיש על מי לסמוך. לאבא שלי היו ידיים רכות ורחבות וזה הכי טוב שאני יכולה לאחל לעצמי ולילד שלי. הוא היה סבא מעורב ושותף לחייהם, ועד כמה שהיה מסור לעבודה שלו וחי אותה, הוא השתדל לבלות עם הנכדים, כאבא הוא היה איש קריירה, וכסבא הוא חווה אותם מהשניות הראשונות לחייהם".