לפני כשנתיים ילדה כוכבת הילדים מיכל הקטנה את התאומים שלה בניתוח קיסרי. אחרי כשבועיים, היא כבר הייתה בחזרה על הבמה ועוררה סערה על כך שחזרה לשגרה כל כך מהר. גברים ונשים, עם ילדים ובלי, לכולם הייתה דעה בנושא, שנעה מסלידה נחרצת מההחלטה שלה ועד תמיכה מלאה וחיזוק.

אבל זו לא רק דרכן של כוכבות. מסתבר שלא מעט נשים, גם כאלו שיולדות בניתוח קיסרי, חוות לידות לא פשוטות, נזקקות לתפרים ולהחלמה ארוכה מחליטות לחזור לשגרה ימים ספורים אחרי הלידה. לא, הן דווקא לא חוזרות ישר לעבודה, אבל השינוי הענק שהן חוות בחייהן לא מפריע להן לחזור ללימודים, לצאת עם חברים או לטפח את התחביבים שלהן כרגיל.

אחת מהן היא יעל (31) מירושלים, אם לשלושה בגילאי 6 וחצי, 4 וחצי ושבועיים, שמעידה על עצמה שהיא האימא "הכי משחררת שיש", במילותיה. "לרגע זה מבלבל אם אני האימא או הילדה, אני לוקחת הכל בקוליות וזורמת עם שיגעונות", היא אומרת. את שלושת הלידות שלה עברה יעל בניתוח קיסרי. בפעם השלישית התאריך לניתוח נקבע מראש, אבל הצירים הפתיעו אותה עוד לפני שהיום המיועד הגיע. "בשעה 9 בבוקר התחילו הצירים, ופינו אותי באמבולנס", היא מספרת, "אחרי כמה שעות במיון נשים ב'הדסה', החליטו ליילד אותי בניתוח חירום עם הרדמה אפידורלית, שהתעכב בעוד שעתיים וחצי כי באמצע הניתוח התגלתה לי ציסטה".

לרוב, האשפוז אחרי ניתוח קיסרי נמשך לפחות ארבעה ימים, אבל יעל התעקשה להשתחרר קודם. "שחררו אותי אחרי שלושה ימים, ובאותו ערב היו לי ולחברות שלי כרטיסים להופעה של אדיר מילר", היא מספרת, "עד הצהריים התלבטתי אם זה יתאפשר בכלל, ובסוף החלטתי שאם כבר השתחררתי, לא אוותר על ההופעה. אופיר התינוקת נשארה עם אימא שלי, ואני הלכתי ונהנתי מכל רגע במופע, אדיר אפילו צחק עלי בהופעה ואמר שבלידה שלישית יולדים והולכים".

יעל מודה שהיו לה חששות, והיא פחדה שאימה לא תסתדר עם התינוקת בלילה הראשון שלה בבית, כי היא נולדה שבוע מוקדם מהמתוכנן, ונחנקה כשהיא אכלה. "חברים, ההורים שלי ואפילו בעלי חשבו שהשתגעתי", נזכרת יעל בתגובות מהסביבה, "אבל החלטתי ללכת להופעה כי חיכיתי לה המון זמן, ובלי קשר, אני מאמינה בכוחות שלי, אני פייטרית".

מיכל הקטנה וילדיה התאומים (צילום: פול סגל)
מיכל הקטנה. חזרה לבמה ישר אחרי הלידה - ועוררה סערה | צילום: פול סגל

"המרצה שלי היה בשוק ולא הבין לאן הבטן נעלמה"

"לידה ראשונה תמיד לוקחת זמן, המון זמן. למען האמת, הייתי 19 שעות בחדר לידה – הגעתי לבית החולים ב-11 בלילה, וילדתי למחרת בשעה 6 בערב", מספרת ענת (34) מירושלים, היום כבר אם לשניים – בת 4 וחצי ובן שנה. "הייתי עם אפידורל, והכל כאב לי – התפרים, השרירים, לא יכולתי לזוז. בבוקר, כשהיו כורזים לאסוף את התינוק מהתינוקייה, לא הייתי מסוגלת לקום מהמיטה, היו מביאים לי את הבת שלי ומחזירים אותה לעריסה, כי פיזית לא יכולתי לעשות את זה בעצמי".

באותם ימים הייתה ענת סטודנטית לתואר ראשון בשנה ג'. "ילדתי ערב לפני ליל הסדר, ובחול המועד הייתה חופשה מהלימודים. מיד אחריה, כשבוע אחרי הלידה, חזרתי בכל הכוח ללימודים", היא מספרת, "אני זוכרת שאיחרתי לאחד מהשיעורים, וכשנכנסתי המרצה היה בשוק, הוא לא הבין לאן הבטן נעלמה".

כך סיימה ענת תואר ראשון ושתי עבודות סמינריוניות בחופשת הלידה, עם תינוקת קטנטנה בבית. "לא הרגשתי צורך או רצון למשוך ולהישאר בבית, הייתי צריכה את זה גם בשביל עצמי", היא אומרת, "הבת שלי נשארה עם אבא שלה, ששמר עליה בהמון אהבה בדיוק כמו אימא".

חזרה לעבודה ישר אחרי הברית – ביחד עם התינוק

לדברי אביטל (33), אם לשלושה בגילאי 9, 6, וכמעט שנתיים, מטבעה היא לא ספונטנית וקלילה. "אבל האימהות הוכיחה לי לא פעם כמה החיים הם דינמיים, משתנים ובלתי צפויים, ולכן כאימא אני משתדלת להיות הרבה יותר משוחררת, מאפשרת ונינוחה", היא אומרת, "הפתעתי את עצמי לא פעם בספונטניות וקלילות כאימא, שלא אפיינו אותי בתור האישה שהייתי קודם לכן".

שני ילדיה הגדולים נולדו בלידה רגילה עם אפידורל. "הלידה הראשונה הייתה קשה, וההחלמה הייתה קשה עוד יותר. הלידה השנייה הייתה קלה יותר", היא מספרת, אבל לקראת הלידה האחרונה היא החליטה, לדבריה, ללמוד מטעויות העבר, ללמוד את גופה ויכולתו ללדת, להגיע נינוחה ומאפשרת ולקחת אחריות על הקצב שלה ושל העובר. "זו הייתה לידה חלומית, בלי אפידורל או התערבות אחרת,, היא מספרת, "ההחלמה הייתה קלה ומהירה, וכל מה שעמד לנגד עיניי זה לחזור לילדיי הגדולים ולתינוק הקטן כשאני כמה שפחות כאובה. לידה זאת חוויה מטלטלת, מתישה ולא פשוטה מכל כך הרבה סיבות, וניסיתי לחסוך מעצמי את מה שניתן".

והיא הצליחה: אחרי 3 ימים היא ובנה התינוק השתחררו מבית החולים בריאים ושמחים. "כמה ימים אחרי הלידה מצאתי את עצמי חושבת על העבודה", היא מספרת. אביטל עוסקת בהדרכה וליווי התפתחותי לתינוקות ופעוטות, ובתור עצמאית עם עסק חדש יחסית, היא ידעה שלא תקבל דמי לידה, ושיהיה עליה לשוב לעבודה מהר יותר מהמתוכנן. "לא ידעתי מתי בדיוק, אבל המחשבה הלכה והבשילה ככל שעבר הזמן. עם ילדיי הגדולים הייתי שכירה, קיבלתי חופשת לידה ודמי לידה ומחוסר ברירה, ושניהם נכנסו למסגרת סביב גיל 4-6 חודשים. הבטחתי לעצמי שהפעם זה יהיה אחרת, והתחלתי לרקום בראש קונספט שבו אני ממשיכה לעבוד יחד עם התינוק החדש".

וכך היה. יומיים אחרי הברית פגשה אביטל את האם הראשונה שאותה ליוותה אחרי הלידה. "קבענו פגישה מקצועית, והגעתי כרגיל, רק עם תינוק קטן משלי. בין היתר הנקנו יחד, צחקנו, בכינו, שיתפנו. היה הרבה יותר קל ממה שיכולתי לדמיין", היא מספרת, "כך זה המשיך מפגש אחר מפגש עם עוד ועוד אימהות, וכשגל היה בן 3 חודשים, חזרתי גם לקיים סדנאות לקבוצות. הוא היה הדוגמן שלי, נשים פרגנו לי על השילוב המושלם, הניחו לי לעשות הפסקות קצרות להנקה או החלפה, והכל התנהל באופן אידיאלי לכולנו".

הסוד להצלחה, לדברי אביטל, הוא פרגון. "לא רק בזכות ההחלטה שלי, אלא בזכות קהילת נשים מחבקת ומפרגנת שאפשרה לזה לקרות ללא ביקורת ושיפוטיות, עם חיוך, הבנה והכלה", היא מדגישה, "אני מודה שגם הניסיון שלי כאם הוכיח את עצמו: יכולת התארגנות מהירה, יציאות קלילות מהבית והבנה שאפשר ואפילו רצוי לאפשר לתינוק להסתגל לשינויים בסדר היום, כל אלו עזרו לי לקבל החלטה מהירה, מושכלת, וגם נכונה, מסתבר".

"אני עושה מה שטוב וכיף לי"

"אני אימא משוחררת, אני באה מעולם חברתי", מספרת א' (30) מאשקלון,  אם לשניים בני 3 ושנה. לדבריה, היא אוהבת לצאת ולבלות, ולא מוותרת על זה גם היום כשהיא כבר אימא. "הכרתי את בעלי והקמנו משפחה, והמשכתי באורח חיים של פאן, אבל גם נוקשה כשצריך. אני מרגישה חברה של הילדים שלי, חלק מהגדילה היא איתם בגובה העיניים".

הלידה הראשונה שלה הייתה די רגילה, "אבל הלידה השנייה הייתה קשה מאוד", היא מספרת, "הכל התחיל בהריון. העוברית כנראה ישבה לי על עצב שגרם לי לשיתוק ברגל, וחצי מההיריון הייתי על כיסא גלגלים, עם המון אשפוזים ובדיקות. זה ביאס אותי, הרגשתי שהגוף שלי בוגד בי, הרגשתי לבד. זה אומר לא להיות עצמאית, שיש לי עוד ילד בבית".

ביום הלידה, כש-א' הגיעה לבית החולים, הסתבר שכבר ירדו לה המים, בלי שבכלל ידעה. "הכניסו אותי מיד לחדר לידה, נתנו לי פיטוצין ואפידורל ואז נחתי", היא מספרת, "התעוררתי בבהלה כשמסביבי  היו המון אנשי צוות. הכל קרה בשנייה, לא הבנתי מה קורה, ולקחו אותי לניתוח קיסרי חירום. הילדה יצאה עם חבל הטבור כרוך שלוש פעמים, ללא דופק. התפללתי, ואחרי כמה דקות היא בכתה".

"הכל כאב לי – הסיכות, הניתוח, הכל", היא מספרת, אבל כשחבריה ארגנו מסיבת סילבסטר כמה ימים מאוחר יותר, היה לה קשה לקבל את העובדה שהיא לא לוקחת חלק בארגונים. "לא הבנתי איך אני לא בפנים. אמרתי להם שאני רוצה לקחת חלק, אבל הם אמרו לי – תנוחי, את רק ילדת".

אחרי חמישה ימים, כש-א' השתחררה מבית החולים, היא הרגישה שהיא חייבת לנקות את הראש. "קראתי לאימא שלי לשמור עלי הילדים, והלכתי עם בעלי למסיבת הסילבסטר. אמנם בקושי יכולתי לזוז, אבל עדיין היה כיף. הרווחתי והרבה, צריך לדעת לשחרר. אני עושה מה שטוב וכיף לי ולבעלי, וככה גם לילדים".

חזרה לשגרה - אביטל (צילום: באדיבות המצולמת)
חזרה לשגרה - אביטל | צילום: באדיבות המצולמת

עלתה בחזרה על הסוס

אם במקרה של ענת ואביטל החזרה ללימודים ולעבודה עוד נראתה הגיונית, והבחירה של א' לצאת לבלות הייתה החלטה פשוטה לקבל, במקרה של הדס דלריאה מקיבוץ טללים זה ללא ספק היה יותר מאתגר.

דלריאה, שעוסקת בטיפול וברכיבה על סוסים, היא אם לשניים בני שנתיים ו-7 חודשים. בשתי  הלידות היא ילדה עם אפידורל, אבל בלידה השנייה האפידורל השפיע להפתעתה גם על פלג הגוף העליון שלה. "זה היה מפחיד וכואב, אבל מצד שני הלידה הזו הייתה יותר זריזה מהראשונה, וכתוצאה גם החזרה לשגרה הייתה מאוד מהירה", היא מספרת. כבר אחרי 36 שעות בבית החולים היא ביקשה שחרור מוקדם, כי לדבריה, "כי אין כמו הבית".

אבל דלריאה לא הסתפקה בבית, והחליטה גם לחזור במהירות לשגרה. "עוד בשבוע הראשון התינוק נשאר עם אבא שלו, ואני הלכתי לחווה לבקר את הסוס ולטפל בו", היא מספרת, "בשבוע הראשון לא היה לי זמן לרכוב, כי הייתי צריכה לחשוב על הברית, אז רק עשיתי לו טיפול זריז. אבל אחרי הברית כבר הלכתי לרכוב, שבוע לאחר מכן כבר הלכתי לאימון קפיצות, וכך בעצם חזרתי לרכוב ישר אחרי הלידה".