עד שבוע 33, היה לי הריון שאפשר ללהק אותו לפרסומת להריונות: מדהים, תקין לחלוטין ונטול בחילות בוקר אני זוכרת שאפילו אמרתי לבעלי שמשעמם לי בהריון. ואז הכל התחיל. לחץ הדם התחיל לטפס ואין לו כוונות לרדת.
בכל פעם הוא עלה גבוה יותר, והביא אותי לאשפוזים חוזרים. מצד אחד, לא התפתחה רעלת אבל אי אפשר היה להתעלם מהמצב. בשבוע 37 אושפזתי בפעם המאה והנחתי ששוה אשתחרר עד הלידה. אלא שאז, נכנסה לרופאה לחדר, והסבירה לי שלאחר התייעצות הצוות, ההמלצה הרפואית היא לייצר לידה באמצעות זירוז של בלון.
הסיטואציה היתה מאד קשה, אני שם לבד. בעלי בבית, השעה 12 בלילה, המומה ומפוחדת. התחלתי לרעוד כמו עלה נידף ולחץ הדם שלי זינק. בבוקר ביקשתי להשתחרר הביתה כדי שאוכל לנשום קצת לפני שמתחילים בלידה. עשיתי בדיוק את זה ושבתי לבית החולים. הייתי לחוצה מאוד ורצפת האגן שלי הייתה מכווצת בטירוף, כך שלא היה סיכוי שמשהו ייצא ממני. הבלון הזה הוא סיפור כואב במיוחד. אף אחד לא סיפר לי עד כמה. מצד שני, הבלון הביא לפתיחה של 3. החוקן שנעשה לי לאחר מכן דווקא היה נעים וגרם לי בעיקר לצחוק (תתכוננו, זה מדגדג!). לאחר מכן הגיעה הרפלקסולוגית של חדרי הלידה שהייתה מקסימה והרגשתי שהאווירה מתחילה להיות חיובית.
אחר כך הגיעה הרופא שפקעה לי את המים. זה הרגיש כמו אוקיינוס בין הרגליים שלי. חיברו אותי מיד לפיטוצין, מוניטור, אנטיביוטיקה ונוזלים, הדולה שלי הגיעה ומיד התחילה בעבודה - עיסתה אותי בכפות רגליים ובגב, לחצה על נקודות מעוררות צירים, השקתה אותי בכל מיני דברים הומאופתיים. זה עבד כי לאט לאט התחילו צירים, שהתחזקו ככל שעבר הזמן.אני והאיש שלי היינו צוות מדהים - אמנם הרגתי לו את כפות הידיים בזמן ציר, אבל הוא ידע בדיוק מה לעשות ומה להגיד.
תחושה מוזרה של סיפוק ומסוגלות לצד הכאב
וכך זה נמשך - השעות חולפות, הכאב מתגבר, עד שהגענו לשלב הצירים שלא נפסקים אבל אני מתמודדת איתם. אני אפילו זוכרת שזה היה לי טוב כי הרגשתי שאני מסוגלת לעשות את זה. תחושה מוזרה של סיפוק ומסוגלות לצד הכאב.
במקביל, ממשיכים לתת לי מינון מוגבר של פיטוצין, אבל אין התקדמות בפתיחה.שמרתי על אופטימיות אבל בכל פעם שלא נרשמה פתיחה, נרשמה אצלי אכזבה. אחרי מלא שעות של צירים כואבים, לקחתי אפידורל ומהר מאוד התחילו לראות האטות בדופק. וכך ברגע אחד, הפנטזיה שלי על לידה פעילה עם דולה, כדור פיזיו, תנועות וכל השאר בוטלה. נותרתי שכובה על הגב מחוברת מכל כיוון אפשרי.
הייתי מותשת פיזית ובעיקר נפשית. הצ׳ק ליסט של תוכנית הלידה שלי שהתמסס לי מול העיניים יחד עם יום ולילה של צירים שברו אותי. נמנמתי בין ציר לציר, גם כשחידשו את הפיטוצין כאב לי אבל הייתי מטושטשת מעייפות. פעם אחר פעם, המוניטור העיר אותי בזעקות, שהעוברית מאטה דופק באופן משמעותי. פעם אחר פעם נכנסו לחדר מיילדות בפנים מודאגות, מאטות את הפיטוצין, מנסות לאזן את המוניטור שלא מפסיק לצפצף.
בשלב הזה כבר הרגשתי לחוצה. הניתוח עמד באוויר, למרות שאף אחד לא אמר את זה בקול רם, אבל קלטתי בעיניים של המיילדות וגם של הדולה שזה לא יכול להימשך ככה. ואז שוב האטה חמורה בדופק, למשך זמן. אם לא מספיקים החוטים מכל כיוון, מחברים אותי לחמצן. שני רופאים מוזעקים, ואז נשמע קולו של הרופא הבכיר, מרגישה את גלגול העיניים בדיבורו: ״זה לא עוזר בכלל, יש האטות חמורות ואנחנו לא יכולים לחכות, הולכים לניתוח, התינוק הזה צריך להיות בחוץ עכשיו! צריך למהר לניתוח, קדימה!״
נפל לי הלב. הדבר שהכי לא רציתי קורה. הפנים שלי היו נפולות כשהמיילדת התחילה להסביר לי בעדינות מה קורה. קטעתי אותה באומללות - כן, שמעתי את הרופא! תוך דקה הכינו אותי לניתוח מהיר, חתמתי על הסכמה. הבנתי שאין ברירה, אני מעדיפה ילדה חיה בחוץ על פני כל אופציית לידה אחרת.
התחלתי לבכות. בעלי והדולה מנחמים אותי, ואני קוטעת אותם ואומרת לצוות שאני רוצה לראות אותה כשהיא יוצאת. הרופאה הצעירה שגם נכנסה לניתוח אמרה שהיא מבטיחה שינסו לעשות כמעט כמו אלקטיבי ושיתנו לי אותה ליד הראש. מובילים אותי במהירות לחדר הקר והלב שלי שבור שהלידה היפה והחיובית שלי נגמרת ככה.
מרגיש כמו עוד מסמר בארון של הלידה הטובה והפעילה שלי
תוך שניה החדר החשוך, המוזיקה, האווירה הנעימה מוחלפת בחדר מואר בטירוף וקפוא. הצוות בחדר ניתוח לא ממש מתייחס אלי, אלא רק לפלג הגוף התחתון שלי. כולם מעבר לבד המפריד, ואני מרגישה כל כך לבד. קר לי, אני רועדת ומרגישה שאני עומדת להתעלף. מחזיקה את עצמי בכוח כי אני רוצה לפגוש את הילדה שלי. קושרים לי את הידיים. מרגיש כמו עוד מסמר בארון של הלידה הטובה והפעילה שלי, אבל בשלב הזה אני כבר במקום אחר. חרדה מהניתוח, רוצה שזה ייגמר כבר. המרדים מזריק לי עוד מנת אפידורל, השיניים שלי לא מפסיקות לשקשק, נאחזת בהכרה שלי בכוח. הניכור ממשיך, פותחים אותי, מרגישה שמפשפשים בתוכי, הרגשה מוזרה ומאד לא נעימה, אבל לא כואב. הם מדברים בינם לבין עצמם, ופתאום המנתח חושף משהו, ועוד מתוך הבטן אני שומעת אותה. בכי חזק, בריא.
אני מתחילה לבכות איתה, אני אמא! המנתח מרים אותה והדבר הראשון שאני חושבת - הנה הילדה שלי!!! היי, מה זה השיער הזה? איך היא כהה ככה ויצאה ממני? אני צועקת שיביאו לי אותה ומיד שמים אותה ליד הראש שלי, ואני מתחילה לדבר אליה תוך כדי בכי. אני מברכת אותה בברוכים הבאים לעולם ומספרת לה כמה חיכיתי לה. היא משתתקת, והמיילדת שמחזיקה אותה לידי אומרת לי בהתרגשות - תראי, היא מקשיבה לך! הגרון שלי נחנק מהתרגשות.
עוטפים אותה ומחזירים אותה ליד הראש שלי, מרגישה את הפנים שלה על הפנים שלי. לא ממש מסוגלת להביע במילים את התחושה הזו. המיילדת מתנצלת ואומרת שהיא חייבת לקחת אותה לשקילה, ולוקחים אותה ממני.
המנתחים ממשיכים במלאכה, אני עדיין נאחזת בהכרה ושומעת אחד מהם אומר, כשהוא סוגר אותי - תראה, עשיתי עבודה יפה! זה קצת מבדר אותי בכל הכאוס. מוציאים אותי מחדר הניתוח לחדר התאוששות, בעלי והדולה מחכים בחוץ. אני צועקת לו: איפה הילדה? תלך להיות איתה! והוא מלווה אותי למעלית. הוא מתרגש. האיש האדיש שלי מתרגש. הוא אומר שחיכה לי שאצא ועכשיו הוא הולך אליה. מגיעה לחדר התאוששות. מתעלפת. מדי פעם מתעוררת, מסתכלת על המד לחץ דם האוטומטי שמראה על לחץ דם מאד נמוך. צחוק הגורל.
אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת: ninemonth@mako.co.il