היה לי הריון מדהים. החודשים עברו, הבטן תפחה וקיבלתי כל קילו נוסף באהבה. אבל בדיוק ביום שבו עברתי משבוע 32 ל-33, ביום ראשון בבוקר, התעוררתי לפתע והרגשתי רטיבות קלה במיטה. הדלקתי את האור וראיתי כתם על הסדין, ללא צבע או ריח מיוחדים. תהיתי אם "ברח לי", אבל לשלולית לא היה ריח. התקשרתי למיון יולדות בביה"ח מאיר, שבו תכננתי ללדת, והרופאה התורנית המליצה שאגיע להיבדק, ליתר ביטחון.
מחשש לירידת מים בשבוע 33 החליטו לאשפז אותי
הגענו למיון נשים לפנות בוקר, והכניסו אותי לבדיקה. לא כאב לי, לא היו צירים או פתיחה, אבל הרופא בכל זאת חשד שהיה טפטוף מי שפיר. בשבע בבוקר הוא אמר לי: "חמודה, את נשארת למעקב, נאשפז אותך ביחידה להריון בסיכון גבוה". עוד לפני שהבנתי מה קורה, הרופא אמר לי לבקש מבעלי שיביא לי תיק עם חפצים אישיים.
התחלתי לבכות, אני חושבת שבעיקר מההלם. הכל הלך חלק עד עכשיו, מאיפה זה הגיע? אחרי שיצאתי מההלם הראשוני, התקשרתי לאמא שלי לבשר לה שאני מאושפזת, וגם היא כמובן הופתעה מאוד. מאוחר יותר התקשרתי גם להודיע בעבודה. הבוס שלי אמר לי שאני נשמעת ממש קולית, ואמרתי לו שאני חושבת שאני בשוק עדיין.
למחרת, לאחר 24 שעות בהן עדיין לא היה ברור באופן חד משמעי שיש דליפה במי השפיר, מנהל היחידה להריון בסיכון גבוה החליט על מהלך של דיקור בטני וצביעת מי השפיר. כך, אם אכן יש טפטוף, הוא יהיה צבעוני, ואי אפשר יהיה לבלבל אותו עם שתן או הפרשה אחרת. לאחר כמה שעות המתנה, הגיע תורנו.
נכנסנו לחדר, ובינתיים התחילה לרעוד לי הבטן בטירוף. במהלך ההריון ויתרתי על בדיקת מי שפיר בגלל הפחד מהפלה, והנה, מחליטים בשבילי אחרת. הרופא הצמיד את המתמר לבטן, ואחרי מספר שניות אמר לרופאה, שכבר החלה בהכנות לדקירה: "תעצרי הכל, אין פה שאלה בכלל, רואים שיש מיעוט מי שפיר".
התברר שיש לי רעלת הריון, תוך שנייה הובהלתי לניתוח חירום
כמובן שהתחלתי לבכות שוב. הפעם אני לא בטוחה אם בכיתי כי ניצלתי מהבדיקה הזו (שבדיעבד התבררה לי כבדיקה מסוכנת מאוד), או מהעובדה שיש לי דליפה של מי השפיר ומה יהיה עכשיו... הדבר הראשון היה שתי זריקות, כואבות למדי, להבשלה מהירה של ריאות העובר.
מנהל היחידה להריון בסיכון אמר שננסה למשוך עד שבוע 34, שבו יורד הסיכון לסיבוכים מהלידה המוקדמת. בינתיים אני עם תחבושות היגייניות עבות שנרטבות להן מדי פעם מהטפטופים שממשיכים. למזלי, לא היה סימן לפתיחה או צירים.
ביום רביעי בלילה, התחלתי לחוש כאבים בבטן העליונה שלא חלפו כל הלילה. ביקשתי לקרוא לרופא שיגיד לי מה זה, ודי מרחו אותי כל הלילה בתשובות כמו "אין רופא פנוי", "תיכף יבוא מישהו", "מה, עוד לא הגיע?" וכו'. מכיוון שהרגשתי טוב באופן יחסי זה לא נראה היה דחוף מספיק כנראה.
בבוקר, בביקור רופאים, שאלתי למה כואב לי בבטן העליונה. הרופא לא היסס, ואמר: "יאללה, לחדר לידה. זו כנראה רעלת הריון". בינתיים לקחו בדיקות דם, והכבד התחיל להראות את אותותיו. אכן, הייתה לי רעלת, שהחמירה מרגע לרגע. הרופאים ביקשו מהאחיות שיכינו אותי לניתוח, ואחרי מספר דקות הגיע רופא שהאיץ באחיות: "למה היא עוד לא מוכנה? זה ניתוח דחוף!". בשלב הזה כבר התחלנו להילחץ. נפרדתי בנשיקות וחיבוקים מבעלי ומאמא שלי, והוכנסתי לניתוח חירום בהרדמה מלאה.
התעוררתי מההרדמה, אמרו לי שהכל בסדר ושיש לי ילד מקסים
אחרי הניתוח התעוררתי מטושטשת. לא הצלחתי לפקוח עיניים, שמעתי כל מה שקרה מסביבי אבל לא הייתי בטוחה שאני שומעת באמת. אני זוכרת את אמא שלי אומרת לי שיש לי ילד מקסים והכל בסדר, ושלא אדאג. מתברר שהוציאו את התינוק ורצו אתו לפגיה. בעלי ואמא שלי הצליחו לראות אותו ואף לצלם אותו לשנייה, והרופא אמר לאמא שלי שהתינוק הוצא ממש בזמן, כי השלייה הייתה כרוכה סביבו בצורה שסיכנה אותו.
טל שלנו נולד במשקל 2200 גרם, משקל יפה מאוד לשבוע 33+4, ונשם בכוחות עצמו. הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה יום וחצי אחרי הניתוח. היה לי קשה מאוד לקום מהמיטה, אבל הצוות המקסים עודד אותי ועזר לי מאוד. קצת מפחיד לראות את התינוק שלך בפעם הראשונה באינקובטור, מחובר למכשירים, אבל היה לי חשוב מאוד שירגיש אותי ונתנו לי להחזיק אותו בפעם הראשונה.
היה לי חשוב גם להניק אותו, ובימים הראשונים שאבתי באדיקות ונתנו לו חלב אם בבקבוק. אחרי שבוע שוחררתי הביתה, אבל חזרתי כל יום עם בעלי לבית החולים, כדי להיות עם טל. לשמחתנו הוא גדל והתחזק מהר, והשתחרר אחרי 13 יום. גם בהמשך הוא רץ קדימה והדביק את הפער, עד שה"גיל המתוקן", כלומר הגיל פחות השבועות שבילה מחוץ לרחם לפני שהגיע זמנו להיוולד, היה חסר משמעות לגביו.
השנה הראשונה הייתה קשה לנו כהורים. טל היה תינוק בכיין, או כמו שקראו לזה הרופאים, "תינוק טמפרמנטי". הוא היה חולה המון, וסבל בעיקר מבעיות נשימה. כנראה שיש קשר לעובדה שנולד מוקדם מהצפוי, אבל זה לא ודאי. כל זה לא הפריע לו להפוך לילד בריא, חייכן, מקסים והכי חמוד בעולם.
כעבור 3 שנים ושלושה חודשים נולדה לנו בתנו השנייה, תום. אמנם גם היא נולדה בניתוח קיסרי, אבל הפעם הכל היה מתוכנן מראש, בלי הפתעות מפחידות. ההיריון היה מדהים, וכך גם הניתוח - הפעם ההרדמה הייתה חלקית, שמעתי והרגשתי הכל. גם התאוששות וכל מה שמסביב היו קלים יותר. הרגשתי ש "כבר הייתי בסרט הזה", והכל כבר לא נראה כל כך מאיים. אני אומרת תמיד שחווית הלידה השנייה שלי הייתה התיקון שלי.