"לא יכולתי לבקש חוויה יותר טובה מזו. אחרי שילדתי שאלו אותי אם לא מסוכן שם. אבל מה שמסוכן בעיניי, זה ללדת בבית חולים בארץ עם מנטאליות ישראלית, עם צוות שאומר לך מה טוב בשבילך ומקדש את הרפואה המודרנית. בית החולים הפלסטיני נתן לי ביטחון, כיבד אותי ונתן לי את המרחב והזמן שהייתי זקוקה לו", מספרת תמר מייבום (34) אימא לאמרי בן החודש מירושלים אשר ילדה בבית החולים הפלשתיני סנט ג'וזף בשכונת שייח ג'ראח במזרח ירושלים.

תמר בכלל התכוננה ללידת בית, החלטה שהבשילה אצלה במחצית השנייה של ההיריון. "ככל שהתעמקתי בלידות, וקראתי סיפורי זוועות על לידות בבתי חולים, הרגשתי שנעשה שם פשע כלפי נשים. נשים פוחדות ללדת בבית בגלל סיכונים ואני הרגשתי שיותר מפחיד אותי ללדת בבית חולים. בד בבד התחדדה אצלי התפיסה הפמיניסטית שאני אישה חזקה ויודעת מה טוב לי ויכולה להקשיב לגוף שלי. בית חולים נתפס אצלי כמוסד פטריארכאלי וגברי, מאוד מנותק מהרגש ומהאינטואיציות הנשיות והאימהיות שנטועות אצלנו ומנסה לטשטש אותן".

סלידתה מלידה בבתי חולים, הביאה את תמר למצוא את מיילדת הבית שלה - תמר דורון. כשהגיע המועד היא הזמינה לחגיגה הנשית והשבטית את אחותה התאומה ושלוש חברות נוספות. "אפילו השכן הגיע ועשה לי לחיצות של שיאצו. לכל אחד היה תפקיד. היה בזה משהו קהילתי וטבעי. למחרת בבוקר ירדו לי מים מקוניאליים. על פי הפרוטוקול, והסכם שחתמתי עליו, אני אמורה לעבור מיד לבית חולים, הרגשתי שהכול בסדר ואני לא חוששת להישאר בבית, אבל המיילדת אמרה שגם היא מאמינה שהכול בסדר אבל היא מחויבת להעביר אותי לבית חולים.

"הרבה מיילדות לא רוצות לעבור עם היולדת לבית החולים, מן הסתם יש להן התנגדות טבעית למקום הזה, הן לא מוצאות את עצמן שם והצוות הרפואי לרוב לא מקבל אותן, והן מרגישות שהן לא יכולות לעזור, כי המערכת משתלטת עליהן. לשמחתי, תמי אמרה שהיא תתלווה אליי לבית החולים. קיבלנו המלצה ללכת לסנט ג'וזף, ולמרות שמעולם לא היינו שם, החלטנו לנסוע". 

בדרך לבית החולים, יידעו את הצוות שתמר ותמי מגיעות. כשנכנסו חיכתה להם סיסטר ולנטינה, נזירה איטלקייה והאחות האחראית של מחלקת יולדות. "ברגע שנכנסתי, הם ישר ניפחו לי בריכה. הדהים אותי שברירת המחדל שם היא לידה טבעית ואפס הפרדה, הם מאמינים ביכולת של האישה ללדת. כשמנהל המחלקה נכנס לחדר, ביקשתי שיצא, ואמרתי למיילדת שלי שאני לא רוצה שאף אחד ייכנס, וכולם כיבדו את בקשתי. במהלך כל הלידה, למעט המיילדת של בית החולים, אף אחד מאנשי הצוות לא נכנס, כשלמחרת הוא הגיע לבקר הוא שיבח אותי על הלידה, ואמר שהוא ידע שיהיה בסדר ולא רצה להפריע לי".  

למרות הלידה הארוכה שארכה 46 שעות, תמר מעידה שהיא לא הייתה קשה, כי הייתה לה סביבה תומכת, היא הגיעה מוכנה וידעה לומר מה היא רוצה, והצוות הרפואי כיבד את בקשותיה. "הם העריכו את העובדה שהתחלתי לידת בית, לא דחפו לי בדיקות, הסכימו מיד כשסירבתי שיפתחו לי וריד, ונתנו לי להמשיך את לידת הבית בחדר בבית חולים. בתי חולים אחרים היו מזרזים לי את הלידה, ומחייבים אותי תוך מספר שעות ללדת. המיילדת שלי אמרה שאם זה היה בבית חולים אחר בסביבה, זה בקלות היה נגמר בקיסרי. גם כשהם הציעו לי פיטוצין אחרי 40 שעות, ובהתחלה סירבתי. הם אמרו לי "אנחנו פה כדי להציע לך אבל תעשי מה שטוב ונכון לך". העצה שלהם הייתה נכונה בסופו של דבר, אבל הם נתנו לי להחליט בקצב שלי ולקדם את הלידה לפי מה שמתאים לי. גם אחרי שלקחתי פיטוצין ונורא כאב לי, האמנתי בעצמי והרגשתי בטוחה שם. הרבה פעמים המערכת לא מאמינה בנשים וישר מציעה להן אפידורל. מההתחלה ועד הסוף, המילה הזו מעולם לא נאמרה בחדר".

כשהמשמרת של מיילדת בית החולים הסתיימה, היא לא הסכימה ללכת עד שתמר ילדה, והגיעה לבקר אותה שלוש פעמים אחרי הלידה.

תמר מייבום במהלך לידה בבית החולים סנט ג'וזף (צילום: ענבל מנדלר)
"בסנט ג'וזף מבינים שתינוק צריך להיות עם אימא שלו" | צילום: ענבל מנדלר

"מה שעושים לנשים ותינוקות בבתי חולים בישראל זה פשע"

בית החולים סנט ג'וזף הוקם על ידי מסדר אחיות קתולי צרפתי בשנת 1956, כדי לסייע לכל נזקק באופן שווה. בפועל, לצד חמישה בתי חולים קטנים אחרים, הוא נותן מענה כמעט בלעדי למאות אלפי תושבי מזרח ירושלים, אך גם לפלסטינים רבים מהגדה המערבית, ולמשפחות יהודיות שמאסו בתורים הארוכים בבתי חולים אחרים.

עם הצוות הרפואי תמר ותמי תקשרו באנגלית. תמר מספרת שלדעתה, היחס הטוב שקיבלה נבע בעיקר מהזהות הלאומית שלה. "חשוב להם להביא לשם את היולדות היהודיות, ושהבשורה תגיע לעוד נשים שיראו את עצמן יולדות במקום הזה. מהרגע שנכנסתי ועד הרגע שיצאתי כולם שם היו מקסימים. בסוף, המיילדת שלי התכתבה עם מנהל מחלקה והודתה לו על כך שלא התערב ואמרה שזה לא מובן מאליו. היו לה חוויות לא טובות מבתי חולים אחרים, והיא קיבלה מתנה לחיים המקצועיים שלה: יש מקום לעבור אליו במידה ולידת הבית מסתבכת. זו הייתה גם הפעם הראשונה שלה בסנט ג'וזף".

תמר מייבום והאחות ולנטינה בבית החולים סנט ג'וזיף (צילום: ענבל מנדלר)
תמר מייבום והאחות ולנטינה | צילום: ענבל מנדלר

לאחר שתמר חזרה לביתה והפיצה את הבשורה על בית החולים סנט ג'וזף, היא מספרת שהיו ששאלו אותה אם היא לא חששה ללדת שם ואם זה לא מסוכן, אך לדבריה, הסכנה נמצאת דווקא במקום אחר: "הסכנה האמיתית נמצאת בבית חולים יהודי-ישראלי, שהמנטאליות שלו היא לומר ליולדת מה טוב בשבילה, ולקדש את הרפואה המודרנית בכל מחיר -  זה היה מסוכן לי. בית החולים סנט ג'וזף נתן לי ביטחון, הם כיבדו אותי ונתנו לי את המרחב והזמן שלי. באף בית חולים אחר לא היו נותנים לי להתמהמה, אפשרו לי ללדת שם עם הרבה מלוות ללא הגבלה. מהיכרותי, מה שעושים לנשים ולתינוקות בחדרי לידה בבתי חולים בישראל זה פשע.

"בסנט ג'וזף מבינים שתינוק צריך להיות עם אימא שלו, ומאמינים באפס הפרדה. הם התנהגו אליי בהתחשבות ודאגה כנה ואמיתית. כשהבינו שאני טבעונית היה חשוב להם שהאוכל שאקבל לא יכלול מרכיבים שלא מתאימים לי. המיילדת אפשרה למיילדת שלי לערוך את הבדיקות, ללא שום ענייני אגו מיותרים. הם האמינו בי, העניקו לי מקום חם ומכיל וזה מה שהייתי צריכה. אני מאחלת לכל הנשים לחוות את זה, ומאמינה שיותר ויותר נשים צריכות להגיע לשם".