"מוכנות" ו"לידה" זה שילוב קצת מצחיק. אין שום דבר שיכול להכין לאירוע הזה. הוא רכבת הרים. הגוף והנפש נוגעים בקצוות. כל הקצוות האפשריים. הגעתי לסוף חודש תשיעי, מתרגלת נשימות, הרפיות, רגיעה ושלווה ומחכה, ושבוע 40 חלף. והגיע 41. אחרי עוד כמה ימים, ירידת מים מדומיינת בשישי, "השראת לידה" בשבת, בדיקת "הריון עודף" בראשון, ומנה של "פיליפינית חריפה" בשבוע 41+3, כי זה מזרז, וביום ראשון בערב התחלתי להרגיש משהו. זה קורה.
שמחה ומאושרת, מקלחת, כוס יין ונמרחתי על הספה. החצי מנמנם לידי ואני מתזמנת צירים. הצירים הופכים תכופים יותר, ואני נושמת כמו שתרגלתי. נושמת, מחוייכת. נהנית מהלבד שלי. מבינה שזה השקט שלפני הסערה. אחרי כמה שעות, מעדכנת את הדולה על התיזמון והיא מחליטה להגיע אלינו. היא נכנסת אל הסלון וכמו מלאכית עושה את הקסמים שלה, והצירים מצטופפים. השעה איפשהו בתחילת הלילה. אנחנו יוצאים לבית חולים. בהברקה של הרגע האחרון אני מושכת מהספה את השמיכי שלי ואת הכרית הנקה המפנקת שקנינו כמה ימים לפני. היציאה מהבית מרגשת. הכל נראה אחר. התחושה בגוף דומה לסם מפנק מלטף ומרהיב שמתרוצץ לו בגוף. כמה צירים ברכב בדרך, ומגיעים לאיכילוב.
בדיקה מהירה מבשרת על פתיחה של אחד. א-ח-ד. מוניטור קצר, הכל תקין עם תינוקי, ואז שטף גדול ומפתיע של מים. אנחנו מגיעים למחלקת טרום לידה לפנות בוקר וממתינים. 24 שעות עוברות. יום ועוד לילה. מסביבי מתחלפות השכנות, מתחלפות השפות, מתחלפים האורחים, וסוגי אנחות הכאב. והנה פתאום לידת בזק במיטה לידי. אה, כן, וצירים. אני והבן זוג בתוך כל הכאוס הזה מנסים למצוא דקות של שקט, של לבד, של אינטימיות. אני הרי יודעת שזה מה שיכול לעזור ולקדם את הלידה. ואנחנו מוצאים. שעות של התרגשות בהן אנחנו שרים ורוקדים, בוכים, צוחקים וכואבים. כן, ממש ביחד. ובתוך כל הכאוס הזה מתאהבים מחדש.
״אין התקדמות, הבדיקות לא משהו, את עולה לחדר לידה לקבל זירוז״. זירוז? אבל רציתי לידה טבעית, והתכוננתי ונשמתי… התאמנתי על נשימות! בכניסה לחדרי הלידה, בהמתנה לחדר שלי, אני רואה עריסה קטנה מפלסטיק שקוף, כזו של חדר לידה. מכאן יוצאים עם תינוק. אחרי שלושים שעות בבית החולים אני פוגשת מיילדת, ויש מסביבה הילה. אמיתית. היא מחייכת ובטוחה בעצמה ומודיעה לי שעד הערב אני מחבקת את התינוק שלי. שוב אני מוצפת התרגשות. הצירים מתקדמים ועכשיו כבר נהייה קשה. אחרי שלושים ומשהו שעות, הרגליים כבר רועדות, מתקשות לשאת את הגוף.
מגיע הפיטוצין, והצירים שונים ומאתגרים הרבה יותר. אין ברירה וגם האפידורל עושה את דרכו אל תוך הגוף שלי. יש לי תחושה שהלידה הופכת ל"אירוע רפואי", ומגיע רגע שבירה נוסף. להתראות ללידה הטבעית שלי. האפידורל משפיע ואני הולכת לישון וקמה אחרי זמן כלשהו. החצי, שניצל את הזמן לקפוץ הביתה להתארגן, חזר ואני מתעוררת לריח קפה של הבית. כזה עם החלב שאני אוהבת. שלא הרחתי כבר יומיים, וגלידה.
האנרגיות מתחדשות. המיילדת שוב מתחלפת, וביקור רופאים, ומתמחים, ומתמחות. וגם אחד שסתם מחליף נורה בחדר לידה. המיילדת החדשה שלנו מודיעה שאני בפתיחה 10 ושאפשר להתחיל ללחוץ. ולמרות האפידורל אני מרגישה הכל. לא כל כך את הכאב, אבל את ההתרחשות הפיזית. את מה שעומד לצאת, ומאיפה ומה אני והגוף צריכים לעשות כדי לאפשר ולעזור לזה לקרות. הדולה-מלאך בצד אחד, המלאך הפרטי שלי בצד השני, תומכים ברגליים, מסתכלים עמוק לתוך העיניים ולא נותנים לי להרגיש לבד לשנייה. אחרי 3-4 לחיצות אינטנסיביות זה קורה, הראש בחוץ. לא, אני לא רוצה להרגיש, אני רוצה רק להמשיך. תוך שניות הגוף כולו בחוץ ואני לא מצליחה להאמין שזה קרה. אחרי כמעט 48 שעות בדבר הזה כבר שכחתי. הוא מקשקש הקטנצ'יק, לא בוכה. גם הוא כבר היה קצת עייף כנראה. רופאת ילדים מוודאת שהכל תקין, הוא מונח עליי. ונושמים. רק נושמים.
הלידה שלי לא הייתה "טבעית" כמו שתכננתי, הייתה לי לידה ארוכה מאוד, מתישה, מלאה בחוסר וודאות וכללה המון שעות במחלקות השונות. אני יכולה לומר שזו הייתה, במקביל, לידה שמחה, רגשית, ומרגשת. רקדתי, צחקתי, נהנתי, התאהבתי בבן זוגי מחדש, הייתי מחוברת מאוד לגוף ולעצמי. זה יישמע אולי קצת שמאלצי, וכנראה שמלא הורמונים עדיין שוטפים לי את המוח, אבל אני בטוחה שקיבלתי את הלידה המדוייקת עבורי. טלטלות ועליות וירידות, מסע רגשי מטורף שלא הייתי מחליפה ב׳לידת בזק טבעית מושלמת׳ עליה חלמתי.
אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת: ninemonth@mako.co.il