לא היה חסר הרבה כדי שהסיפור של מיכל ברקאי ברודי יהיה טראגי יותר. אמא שקורסת חמישה ימים אחרי הלידה, כיוון ששוחררה מוקדם מדי מבית החולים. אלא שהנחישות שלה עזרה לה להתגבר ולהציל את עצמה.
"הגברים מעטרים את החזה שלהם בעיטורי גבורה על לילה אחד של לחימה בעוז על יום אחד של הסתערות חסרת מורא שהצילה את האומה כולה מכיליון. אנחנו הנשים נושאות את אותות הגבורה שלנו בשתיקה בענווה. ביום אחד, או שניים או שלושה אנחנו לוחמות בעוז להוציא מתוכנו חיים
בכאב שאין שני לו, בהתמדה, באהבה ובפחד", כתבה ברקאי ברודי, בת 35 מירושלים, בפוסט בפייסבוק.
מיכל הגיעה לבית החולים לפני כחודשיים ללדת אחרי שלוש שנים בהן חוותה שלוש הפלות, אינספור ניסיונות להיכנס להריון והרבה כאב.
"עצם הלידה הייתה סופר טראומטית" מספרת ברקאי ברודי, "הייתי עם לא מעט זירוזים, עשיתי הכול ובסוף כל הדרך אחרי שלושה ימים וארבע וחצי שעות של צירי לחץ בתי אריאל נולדה".
לאחר הלידה מיכל עברה למחלקת יולדות ב ואריאל הייתה בהשגחה בתינוקיה כי היו לה ירידות סוכר. "ילדתי בשישי בערב וביום שלישי רצו שאשתחרר. בבית החולים אמרו לי שהתינוקת נשארת בהשגחה ואני צריכה ללכת. בקושי עניין אותם שהייתי במצב פיזי קשה פיזי. הרגשתי שהגוף שלי לא מתפקד, הייתי צהובה לגמרי, לא הצלחתי לעמוד על הרגליים".
התגובה הראשונה של ברקאי ברודי הייתה לציית והיא החלה לארוז את החפצים. רק חברה לוחמנית שכנעה אותה להתעקש והודיעה לרופאים שהיא לא משתחררת.
"הזמינו את האחות האחראית לנזוף בי", היא מספרת. "היא אמרה לי שבגלל שאני לא מוכנה ללכת הביתה מישהי אחרת תשכב במסדרון. התכסיתי בשמיכה ואמרתי לה 'אני לא מתכוונת לריב איתך. אם את רוצה תביאי משטרה אני לא יוצאת מבית החולים'. המסר של בית החולים היה ברור ומולם היה לי קשה לעמוד. איכשהו בסופו של דבר הם השתכנעו שאשאר לילה נוסף".
באותו הלילה החלה ברקאי ברודי לסבול מכאבי גב חזקים. "הגעתי בשארית כוחותיי לעמדת האחיות ושם אמרו שישלחו רופא. העבירו אותי למחלקת נשים. וגם שם הרופאה אמרה שהכל בסדר, ואני אומרת לעצמי שמשהו לא בסדר איתי. לא ממש הבנתי מה הם חושבים לעצמם. ברור שאני רוצה ללכת הביתה, אבל אני לא מסוגלת להחזיק את הגוף שלי בעצמי".
למחרת, בזמן שהניקה את בתה, ברקאי ברודי הבינה שמשהו עומד לקרות. "הנקתי, הנחתי אותה בעריסה. אמרתי לה: "יפה שלי, תהי ילדה טובה, אמא עומדת להתעלף, התקשרתי לבעלי בבכי היסטרי. הספקתי ללחוץ על כפתור החירום ונפלתי. התחלתי לרעוד בכל הגוף, עלה לי החום בצורה קיצונית. הרגשתי את עצמי מפרפרת והמחשבה שהייתה לי בראש היא איך התינוקת שלי תסתדר בלעדי. שמעתי את האחיות בתוך הערפל אומרת להביא עגלת החייאה. רק אחרי המקרה הזה לקחו אותי ברצינות. פתאום ראו שיש לי חיידק שעלה ממערכת השתן לדם, הייתי במצב מסכן חיים ועם אינפוזיה".
בסך הכל בלתה ברקאי ברודי 17 ימים בבית החולים במהלך חודש אוקטובר. מתוכם עשרה ימים עם 4 סוגי אנטיביוטיקה לווריד, כדי להציל את חייה.
על אף הזמן שעבר, המחשבה על מה שיכול היה לקרות אם לא הייתה מתעקשת להישאר תחת השגחה. "תמיד יש את האמירה שאת הורמונלית אחרי לידה וזה גורם לנו הנשים לנטרל את כל הקולות שלנו, את האינטואיציה והיכולת להקשיב ללב שתמיד לוקח אותי למקומות טובים אבל מההתחלה הייתה לי תחושה שמשהו לא טוב קורה בגוף שלי. אם היו משחררים אותי אף אחד לא היה חושב שאני צריכה השגחה, מה הייתי עושה אילו הייתי לבד הביתה אם לא הייתי מקשיבה לאינטואיציה שלי".
את כועסת על בית החולים?
"טופלתי על ידי אנשים הכי מדהימים בעולם. האנשים מדהימים, אבל לפעמים מספיק תפוח אחד רקוב שכל הסל יהיה רקוב. ענת דותן עמר, ילדה בבית חולים ברזילי והיא נפטרה מתסחיף. אמא שלה, עמירה דותן, עובדת איתי ועזרה לי להקים את מכינת עלמה למנהיגות נשים, מכינה קדם צבאית שהקמתי. אני באתי עם ידע ועם קשרים, הייתי מוכנה לעשות הכל כדי להישאר כי האינטואיציה שלי והלב שלי אמרו לי שזה לא נכון שאלך הביתה אבל כל הזמן חשבתי מה עושה אישה ששולחים אותה הביתה ואין לה את היכולות והקשרים שלי. למה נשים חייבות להיות חלשות ומושתקות?".
המסר שלה חד וברור, וכדאי לכל אמא לשמוע אותו. "נשים מתות כי לא מקשיבים להן. נשים פחות עומדות בביטחון מול המערכת הרפואית, מול אנשים במיוחד אחרי לידה, ודורשות את מה שמגיע להן. אנחנו רגילות לשמוע שאנחנו היסטריות, שאנחנו הורמונליות. אנחנו לא נלקחות ברצינות לפעמים אפילו לא מהקרובים שלנו. קל להגיד לנו שאנחנו הורמנליות אחרי לידה, שאנחנו מבולבלות ועייפות ואנחנו לא נעמוד מול המערכת. אני רוצה לומר די להיות אילמות. אנחנו צריכות לעצור ולטפוח לעצמנו על השכם ולהגיד כמה שאנחנו מדהימות ומגיע לנו להעריך את הגבורה שלנו. הבאנו לעולם חיים במתנה אבל גם החיים שלנו הם מתנה ואנחנו חייבות לזכור לאהוב גם את עצמנו".