הייתי עצבנית בהריון, והייתי עצבנית בחדר הלידה. ההורמונים, הצירים והלחץ מהרגעים הגדולים האלה פשוט הכריע אותי. בסוף בעלי סלח לי על הכל, אבל הדרך לשם הייתה ארוכה.
התחתנתי בחודש רביעי
ההריון עבר מצויין, למעט קצת לחץ נפשי, כי מעבר ללחצים הרגילים שעוברים על כולן בהריון, אצלי היו גם ארגונים של חתונה. התחתנו כשהייתי בחודש רביעי, ולמרות שבתמונות לא רואים ממש בטן, הייתי לחוצה וההורמונים לא השתלבו טוב עם המשימות של ארגון האירוע.
אחרי החתונה נסענו לשבועיים בתאילנד, ושם סוף סוף יכולתי להירגע, הרגשתי טוב יותר והתחלתי ליהנות מההריון.
בשבוע 38 הייתי בבדיקה שגרתית אצל הרופא. עשו לי אולטרסאונד, אבל בבדיקת המוניטור הרופא ראה שיש לי צירים קלים - והפנה אותי לבית חולים.
הגעתי למיון, ובזמן האולטרסאונד הרופא מלמל שיש לי מיעוט קל של מי שפיר. היה עומס במיון באותו יום, ואולי בגלל זה הרופא החליט לשחרר אותי בכל זאת.
למחרת קמתי עם הפרשות דמיות, וכמובן שנלחצתי מאוד. בעלי ניסה להרגיע אותי, ואמרנו שנחכה קצת כדי לראות אם ההפרשות ממשיכות. לא חשבתי שזו התחלה של לידה: ציפיתי למשהו דרמטי, כמו צירים חזקים או ירידת מים, וממש לא חשבתי שההפרשות האלה מבשרות משהו.
כדי להעביר את הזמן יצאנו להסתובב קצת, וכשחזרנו הביתה ראינו שעדיין יש הפרשות.
הרופאה הכריזה: "אין לך מי שפיר!"
החלטתי לצאת ולטייל קצת עם הכלבה שלנו, וכשחזרתי הרגשתי רטיבות בתחתונים. כנראה שהייתי ממש בהכחשה, כי לא עלה אפילו בדעתי שמדובר במי שפיר. ההפרשה הדמית לא הפסיקה, והחלטנו לנסוע לבית החולים.
במיון בדקו אותי, והאולטרסאונד הוא שהביא את הגילוי הרציני: הרופאה שבדקה אותי הסתכלה שוב ושוב, והכריזה: "אין לך מים בכלל!". רק אז הבנתי שבאמת ירדו לי המים, ושאני בלידה. מצד שני, צירים לא היו לי, והחליטו לעשות לי השראת לידה.
בשעה 16:00 אחר הצהריים עברתי את השראת הלידה עם הבלון, ואושפזתי. הצירים התחילו לאט לאט והיו חלשים, אבל ב-1:00 בלילה כבר הכניסו אותי לחדר הלידה. הייתי תקועה בפתיחה שלוש המון זמן, וקיבלתי פיטוצין לזירוז.
תמיד רציתי לידה טבעית וחלמתי ללדת בלי אפידורל, אבל כשהגעתי ללידה, הכל היה שונה מאוד ממה שתכננתי. לא חשבתי שזה יהיה ככה. תמיד חשבתי שיהיו לי צירים בבית, לידה הדרגתית, אבל עם הזירוז, והבלון, הכל לא הלך.
ביקשתי וקיבלתי אפידורל, בכמויות מטורפות, אבל מכאן הכל רק הלך ונהיה דרמטי יותר.
"פתיחה של 13 ס"מ?"
בחדר לידה היו איתי אחותי ובעלי, ואני הייתי עצבנית רצח מהצירים. מצב שאת לא יודעת מה קורה איתך. נרדמתי והתעוררתי מכאבים עזים, כל מילה שאמרו לי הרתיחה אותי, ממש אי שפיות זמנית.
אני יודעת שקשה להאמין, אבל הגעתי לפתיחה של 13 ס"מ. כולי הייתי מלאה אפידורל, ולא הצלחתי ללחוץ כמו שצריך.
כנראה שהעובר הראה סימני מצוקה, כי בשלב מסוים הרופא אמר לי: "את חייבת להוציא אותו ברגע זה, עכשיו ומיד. אין יותר אפשרות לחכות".
בגלל שהלחיצות שלי לא היו אפקטיביות, הרופא לחץ לי על הבטן מבחוץ. בשלב מסוים הצטרפה גם מיילדת, ושניהם ממש לחצו עליי מכל הכיוונים כדי שהוא ייצא. הייתי בלחץ, אני ובעלי התחלנו לבכות. גם מהתרגשות, וגם מפחד. לא התכוננו נפשית ללידה בכלל, היינו בשוק מכל ההתרחשות.
צרחתי מכאבים למרות האפידורל. התחננתי שיעשו ואקום, אבל פתאום הלחיצות עבדו: ליאם יצא.
ליאם יצא בדיוק כמו שחלמתי
הסתבר שחבל הטבור היה כרוך פעמיים סביב הצוואר שלו, ואני מבינה שקרה לנו נס. אם לא היו לי הפרשות ולא היינו מגיעים בזמן לבית החולים, יכול להיות שלא היה לי ילד.
אחותי נישקה אותי במצח ואמרה לי שאני גדולה. בעלי כל כך התרגש, הוא השתוקק לילד המון זמן.
כשהוא קיבל את ליאם הוא התנהג כאילו יש לו ביד יהלום, או מיליון דולר, ממש שכח ממני והתמקד כל כולו בליאם. כמובן שהוא תמך בי כל הלידה, עודד אותי, ואחרי הלידה הוא אפילו אמר לי שהוא סולח לי על כמה שצרחתי והתעצבנתי בזמן הצירים.
ליאם יצא בדיוק כמו שדמיינתי וחלמתי כל ההריון, עם עיניים כחולות מקסימות. החיים החדשים שלי כאמא פשוט נפלאים. חיכינו לו כל כך, ארגנו את החדר חודשים מראש וכל יום הייתי נכנסת לשם ומתפללת שיגיע כבר.
אפילו הפחד הגדול שלנו, מאיך הכלבה תקבל את ליאם, התפוגג ברגע שחזרנו איתו הביתה, והיא מינתה את עצמה לשומרת הראש שלו.