יום ההולדת שלי היה גם תאריך הלידה המשוער של שוקו, שם הבטן של העובר שלי. כל ההריון איימתי ואמרתי שלא יעיז להגיע ביומולדת שלי ואם כן, אני מחליפה לעצמי תאריך.
יום ההולדת עבר בכיף, יצאנו לאכול, מבלים ונהנים, היו לי צירונים קטנטנים פה ושם אבל ממש לא משהו שמתקרב ללידה. יום ההולדת שלי נגמר ואני עדיין בהריון, יופי! אני מרוצה.
"אנחנו צריכות לדבר", אמרה לי רופאת הנשים שלי
למחרת אמא שלי אספה אותי. קבעתי תור לדיקור סיני לזירוז.
היינו בדרך לתל אביב ובדרך עצרנו בלניאדו לביקורת. לשמחתי, במיון פגשתי את רופאת הנשים שלי. עברתי בדיקות רגילות, לחץ דם, שתן, מוניטור ואולטרסאונד. אני מסיימת הכל, והיא אומרת לי " תתלבשי, בואי נדבר". נלחצתי.
אני עומדת איתה במיון והיא אומרת " מפה תצאי רק עם תינוק".
"ברור שעם תינוק... אבל יש לי עוד זמן", אני עונה.
"יש לך רעלת הריון", היא מסבירה, "לחץ דם גבוה מאוד, בצקות בפנים ובידיים, חלבון בשתן ובנוסף, מוניטור גבולי, את מקבלת זרוז והיום גג מחר את תלדי".
וואו... איזו התרגשות! שילוב של פחד, שמחה, התרגשות, הכל ביחד מתערבב לי בבטן. אני יוצאת מהמיון מסתכלת על אמא שלי ומתחילה לנסות להסביר לה שכנראה כבר לא נגיע לדיקור הסיני וגם לא לתל אביב.
אני מקבלת כדור לזירוז. התקשרתי לאור וסיפרתי לו, אבל אמרתי לו שזה יכול לקחת עוד כמה ימים, אז אין צורך שיבוא. אמא ואני בהלם, הולכות במסדרון הלוך וחזור, ולא מעכלות, מדברות בערך על הכל חוץ מהלידה, לא הרגשתי פחד ואפילו לא לחץ, לא הצלחתי לעכל שזה קורה.
"יופי, יש לך צירים!"
בסביבות 18:00 אשפזו אותי, שכבתי במיטה עם רגליים למעלה והתחלתי להרגיש כאבי בטן, כאבי מחזור כאלה, לא משהו מעניין, לא ייחסתי להם חשיבות והחלטתי שאולי זו רק התרגשות. אור הגיע, אמא הלכה, אמרתי לה שלא נראה שקורה פה משהו, שתלך הביתה ואתקשר.
שכבתי במיטה ופתאום כאב בטן מטורף תקף אותי. אחרי כמה שניות עוד אחד ואז עוד אחד ואז... הבנתי שמדובר בצירים. כל ההריון קראתי שכשזה זה יודעים. ופתאום ידעתי! זהו זה, צירים.
התחלתי ללכת יחד עם אור הלוך חזור בכל המחלקה, קפצתי על כדור, זזתי, ישבתי, קמתי, זה התחזק, זה נהיה כבר ממש צפוף, ממש ארוך וממש אבל ממש כואב. ביקשתי מאור שיקרא לאחות. היא מחברת אותי למוניטור. "יופי!" היא אומרת, "יש צירים במוניטור". בשביל זה צריך מוניטור? אני יודעת שיש צירים!
האחות לוקחת אותי למיון. אכזבה: פתיחה של 2 ס"מ. החזירו אותי למחלקה, כואב לי יותר ויותר, אני צועקת לאור "יש פה טעות! הכאב הזה לא הגיוני! שמישהו יתקן את זה". אור מחזיק אותי, מעודד אותי, מזכיר לי שעוד טיפ טיפה וזה נגמר.
ב- 22:00 האחות מציעה לי להיכנס למקלחת. מגיע ציר ואני לא יודעת מה לעשות איתו, אני צועקת, נשענת על אור, מנסה לכוון את המים לכאב. ביקשתי שיקרא שוב לאחות. "זה לא הגיוני", אני אומרת לה, "עם כאבים כאלה בטוח אני כבר בלידה".
היא מציעה לקחת אותי למיון שוב. ביקשתי מאור שיביא לי תחתונים, האחות צוחקת ואומרת לי "חמודה, לא נראה לי שאת צריכה תחתונים". ואכן הבדיקה גילתה פתיחה 5 ס"מ! נכנסים לחדר לידה.
הרופאים נכנסים ויוצאים, אני מרגישה שמשהו לא בסדר
בחדר לידה, אני מיד צועקת שאני רוצה אפידורל. המרדים מגיע, מזריק, והכל נרגע. בינתיים המים יורדים לי, מים מקוניאליים. אני זוכרת מהקורס שמים מקוניאליים זה לא טוב. אני נלחצת, אבל איריס המיילדת מרגיעה אותי שהכל בסדר.
בחצות היא נכנסת שוב ובודקת: "פתיחה מלאה!" וואו, איזו התרגשות, בקרוב זה ייגמר!
רופא נכנס לחדר, מסתכל על המוניטור, שואל כמה שאלות והולך. רופא אחר נכנס ומסתכל ואז הולך, ואז מיילדת אחרת נכנסת מסתכלת והולכת. אני מרגישה שמשהו לא בסדר, איריס מנסה להרגיע אותי אבל לא מצליחה.
איריס נכנסת ואומרת לי שחושבים ללכת לקיסרי. העובר לא יורד בתעלה, יש פתיחה מלאה כבר 3 שעות, הם מוכנים לחכות רק 3.5 שעות ואז הולכים לקיסרי. אני נבהלת מהמחשבה שעברתי את כל זה ובסוף יהיה ניתוח.
רגע לפני, הם מנסים לעשות וואקום. הרופא מחבר את הוואקום ומסביר לי מתי אני צריכה ללחוץ. אני שוכבת ומחכה. "הנה ציר! תלחצי! " איריס מחזיקה לי רגל אחת, מיילדת אחרת מחזיקה רגל שנייה ואני לוחצת, הכי חזק שאני יכולה.
לא טוב, עוד פעם, מחכים לעוד ציר ושוב, אני לוחצת, ושוב לא טוב. כולם מתחילים להילחץ, מחליטים לעשות מלקחיים. אני לוחצת 3 פעמים, ו 3 פעמים הוא לא יוצא. יש אווירה מתוחה בחדר, אני בלחץ, לא איכפת לי מהכאב, לא איכפת לי מכלום, אני רוצה אותו בחוץ, אני מפחדת פחד מוות, אני מרגישה שמשהו איתו לא תקין.
"למה הוא לא בוכה?" אני צועקת
בסוף נכנס רופא נוסף, מתיישב לי על הבטן ואומר לי "אנחנו עושים את זה ביחד, בלחיצה אחת והוא בחוץ , אם לא... קיסרי!" אני מחליטה: קיסרי לא יהיה פה! אני יכולה לעשות את זה.
הוא מתיישב על הבטן ואני לוחצת הכי חזק שיכולתי, או בעצם הרבה יותר חזק ממה שיכולתי ואני מרגישה אותו יוצא החוצה.
מוציאים אותו, והוא לא בוכה. אני מתחילה לצעוק, למה הוא לא בוכה? אף אחד לא עונה לי... בחדר יש 3 מיילדות, רופא ילדים, 2 רופאי נשים ואף אחד לא עונה לי.
כולם עומדים שם עם התינוק ולא עונים לי.
אני מתחילה לבכות, אני לבד בחדר, בוכה וצועקת: "למה הוא לא בוכה?"
זה נראה לי כמו נצח, ואז אני שומעת בכי.
איריס לוקחת את התינוק, מראה לי אותו ורצה איתו החוצה. הוא נולד במצוקה, הוא בלע המון מים מקוניאליים, ולקחו אותו לפגיה. אני נשארת שם על המיטה, בהלם, בוכה, מפחדת, מתרגשת ובעיקר לא מבינה מה קורה.
לאחר שסיימו לתפור אותי העבירו אותי למחלקה. הייתי כאובה והמומה. בבוקר ביקשתי לקום וללכת לראות אותו, האחיות חשבו שהשתגעתי. אמרו לי לקחת את הזמן, אבל קמתי והלכתי לראות אותו. הרגשתי הרגשה מוזרה, אני אפילו לא יודעת אם ילדתי, אולי דמיינתי? לא ראיתי אותו, לא החזקתי אותו.
חזרתי למחלקה. לפתע אחות נכנסת לחדר ושואלת "מי זו טופז נתנאל?" ואני מאושרת: " זו אני!" היא מביאה לי אותו, שמה אותו עליי ופתאום כבר לא כואב לי כלום, אני לא מפחדת מכלום. זה אמיתי, הוא שלי.
סיפור הלידה הזוגי של משפחת שלם: לידת הבית הסתיימה בבית החולים