אחרי שהחלטתי בעצמי על תאריך הלידה של שחר, נותר לי רק לחכות. אלא שמהר מאוד הבנתי שהאמירה "ילד שלישי עושה לך בית ספר" אינה קלישאה.
שבוע 40+1, יום שני, אני מגיעה למיון יולדות לשם מעקב הריון עודף. לאחר מוניטור ארוך (מישהי פעם חוותה מוניטור קצר, אגב?) התבשרתי שאני עם פתיחה של 1.5 ס"מ. נפלא, חשבתי לעצמי, עד התאריך הנכסף אגיע כבר עם פתיחה מלאה ואלד תוך דקה וחצי בלי כאבים. מה, לא?
שבוע 40+3 הגיע, כולי מרוגשת ושמחה. חלמתי בלילה על לידת בזק נטולת אפידורל והתעוררתי עם בטן ענקית ותינוקת שמסרבת להתפנות. מימד הלחץ גדל עקב לו"ז צפוף לקראת חג הפסח שידוע בעיקר "בזכות" החופשה הגדולה לילדים. המחשבה שלא יהיה לי זמן שקט עם התינוקת החדשה לפני שהם יוצאים למיני חופש גדול הטרידה את מנוחתי. בסופ"ש כבר הייתי ממש ממש מבואסת. הרופא אמר שאם עד שבוע 41 לא אלד, אגיע לזירוז.
אז הגענו בשבוע 41. הפעם הייתה זו רופאה שבישרה בחינניות מעצבנת שאם יש מספיק מי שפיר והכול נראה תקין, ניתן למשוך הריון גם עד שבוע 41+6. זה גמר אותי. יצאנו מבולבלים וחלוקים בדעתנו. בעלי היה בעד זירוז טבעי. לא מהסוג המוכר, אלא טבעי אצל אוסטאופט. בסוף זרמתי איתו.
האוסטאופט נתן עבודה: לחץ קצת על העורף, אמר לי לעשות פלקס-פוינט ברגליים ושלח אותי במבטא צרפתי כבד: "אני מקווה שבקרוב יתרחש אצלך מפל אוקסיטוצין שיוביל ללידה. ואם זה לא עוזר תעשי זירוז בשיטה הקונבציונלית - אני מאוד בעד". ובכן אני פחות.
מזרז הצירים האולטמטיבי: מניקור
אני יוצאת גם ממנו מיואשת, כבדה ועייפה עם אנרגיות של אבי ביטר ביום טוב, ועשיתי מה שכל אישה עושה במצב כזה: קבעתי תור לקוסמטיקאית, לעשות גבות ולק ידיים רגליים. זה טקס קבוע שלי לפני כל לידה, בתקווה שהקטנה תבין את הרמז ותצא.
התחלנו לעקוב אחר צירים ובחמש בבוקר, כשאלה התחזקו, נסענו לבית החולים. הגענו בשעה שש למיון, נכנסו למוניטור והבדיקה הראתה פתיחה של שלוש. הוכנסתי לחדר לידה.
6:10 כניסה לחדר לידה הכי גדול במחלקה כולל ג'קוזי (שלא עבד מעולם), מוניטור, חלוק, מקלחת.
6:20 ירידת לחץ דם - מה שישר הביא לחיבור עירוי של מים חמימים וסוכר. שונאת בתי חולים.
7:00 הצירים כבר ממש כואבים, הפתיחה עדיין לא מתקדמת ולקינוח - מתחלפת משמרת. ביי ביי למיילדת החמודה - שלום למיילדת "אין לי כוח אליכם".
8:00 הצירים ממש כואבים, פתיחה של חמש. בדיקות הדם חזרו ועקב טסיות נמוכות אי אפשר לקחת אפידורל. אני משכנעת את המיילדת לעשות משטח ידני - אולי התוצאה תעלה, אבל גם פה התוצאות נמוכות ומתבהרת התמונה - אין אפידורל. למרות שהלידה הקודמת גם הייתה בלי, הפעם זה ממש הלחיץ אותי.
8:30 ביקור רופאים, ראש המחלקה והסגן שלו (שהוא במקרה גם רופא ההריון שלי) נכנסים. עוד לפני שהספקתי להגיד "יימח שמך!", הוא פקע לי את המים והבטיח שבקרוב אלד.
בשלב הזה כבר ממש כאב לי והמיילדת לא עזרה אלא רק התעקשה שאשכב כי המוניטור זז. כאובה ומודאגת, התחלתי לשקול את האפשרויות שלי, ולא היו הרבה כאלה. התלבטתי האם לקחת פטידין או בשמו העממי "טשטוש". אני יודעת שפטידין הוא סם נרקוטי שעובר לתינוקת ועלול לתקוע את הלידה ולגרום לסיבוך שיוביל לקיסרי, מצד שני הייתי מוכנה לעשות הכל כדי להקל על עצמי. המיילדת מאוד "עזרה" כשהטיחה בי שאני כל הזמן אומרת שאני פוחדת והכל בסדר אז כדאי שאפסיק. מה בטוח היא ממש התנגדה שאקח.
9:15 כאובה מאוד עם פתיחה 6 אבל חייבת לשכב כי המוניטור לא קורא טוב. נכנעתי. והחלטתי לקחת את סם האונס, סליחה סם הטשטוש. הודעתי למיילדת והיא נעלמה כמו דנידין. מאותו רגע, במשך 45 דקות, בעלי ואני היינו לבד בחדר כשאני ממש סובלת וכאובה, והוא בעיקר חסר אונים. אנחנו מצלצלים בלחצן מצוקה אבל אף אחד לא בא לעזרה. סליחה, הם דווקא כן באים ומבקשים שנפסיק לצלצל.
10:00 המיילדת הגיעה סוף סוף. הסבירה שהיא לא מצאה את המפתח לארון של הפטידין. מאותו רגע הכל מעורפל. אני עוד זוכרת ציר או שניים אבל לא יותר מזה.
11:00 מעורפלת לגמרי. אבל מסתבר שאני בפתיחה מלא. אבל אני מצדי רציתי לחזור לנמנם בסטלה שלי. המיילדת מצד אחד, אמיר מהצד השני ושניהם מנסים לשכנע אותי ללחוץ, יש רק בעיה אחת: אני מסטולה מהתחת. אחרי כמה דקות שכנועים בהם פשוט נמנמתי, הם התייאשו. המיילדת ישבה ושיחקה במחשב מצד אחד ואמיר ישב ובהה בי בחוסר אונים.
11:15-11:30 המיילדת מטיחה בי תמריצים בנוסח "אם לא תלחצי תסיימי בוואקום! את לא רוצה ללדת?", אבל לך תדבר אל מסוממת שרק רוצה לישון.
11:35 נכנס מישהו לחדר. אמיר טוען שזה המנקה. הוא התקרב אליי במטרה ללחוץ על הבטן בזמן ציר ולסיים כבר את הלידה הזאת. באינסטינקטיים חייתים שהזכירו לי כמה כאב לי בלידה הראשונה שמישהו לחץ לי על הבטן (וגם כי ההשפעה של הטשטוש התחילה לפוג), שאגתי עליו שלא ייעז לגעת בי ואני כבר אלחץ לבד.
11:45 אחרי שלוש לחיצות נולדה שחר המתוקה במשקל 3.2 ק"ג ומסטולה. אפילו בכי קטן של שנייה בקושי שמענו והיא נרדמה לשש שעות.
