"זה מסוג הסיוטים ששומעים עליהם ומעלים דמעות בעיניים"' פותחת אמנדה סוסדו מכתב פתוח וקורע לב על האובדן שחוותה לפני שנתיים, שעשוי היה להיות באשמתה. "מסוג הדברים שגורמים לך לרוץ לחבק את הילדים ולשמוח שזו לא המשפחה שלך. זה מסוג הסיוטים שקורים לאחרים, עד שבוקר אחד את מתעוררת בבוקר ומבינה שהסיוט הזה הוא חייך. זה קרה. זה קרה לי".
בפוסט שלה מתוך הבלוג benny bears, שמופץ בימים אלו בכלי התקשורת העולמיים, מספרת סוסדו על היום בו הלכה לנוח עם התינוק שלה בן החודש בלבד לידה במיטה, וכשהתעוררה מצאה אותו מת. "כשדברים כאלה קורים, אנשים מיד קופצים למסקנות", היא ממשיכה. "תאונות בעקבות לינה משותפת קורות רק להורים ששותים אלכוהול, נכון? או לוקחים סמים, או סובלים ממשקל עודף. בטח ההורה הזה עשה משהו לא בסדר. תינוקות בריאים לא מתים פתאום, ככה סתם, נכון? לצערי הם כן. זה מה שקרה לשלי. זה הסיפור של בני בנג׳מין דיוויד".
בנג׳מין היה בנה השני של סוסדו, והכל סביב ההריון והלידה שלו היה רגוע ונינוח. "לא חוויתי את המתח והלחץ שהיו לי עם בני הראשון", היא משחזרת. "היתה לנו לידת מים רגועה ומושלמת, בן ינק נפלא מיד והרגשתי שהכל קטן עלי. לבי מעולם לא היה מלא כל כך. בליל פטירתו של בן, לא קרה שום דבר חריג. הנחתי אותו במיטה המתחברת שלו ונרדמתי בידיעה שיעיר אותי שוב בקרוב. בן תמיד ישן הכי טוב כשהוא מחובק בזרועותי, ולא הרבה זמן אחר כך התחיל לבכות מתוך שינה. לקחתי אותו אלי, החלפתי לו חיתול, נתתי לו לינוק ונרדמתי איתו מחובר אלי. בשמונה בבוקר השעון בטלפון שלי צלצל. שלחתי יד לכבות אותו וחשבתי כמה מוזר שאף אחד עוד לא קם וגרר אותי מהמיטה. ואז הבטתי על בן, שהיה מכורבל כמו שהוא אוהב. משהו נראה לי מוזר. הפנים שלו היו חיוורים. התיישבתי והרמתי את התינוק שלי בן החודש".
״חשבתי לעצמי: לא, לא, לא. זה לא קורה לי", הוידוי הקשה ממשיך. "השכבתי אותו על הגב והתחתי לנער אותו ולהגיד: בן, קום! בן! קום, בן! ברגע הזה הבנתי שהוא לא יתעורר יותר. הוא כבר לא היה. בתוך ההלם התקשרתי למשפחה שלי. ואז למשטרה. לקחתי את בן איתי למטה וצעדתי בסלון. המרכזנית שאלה אם אני מעוניינת לבצע החייאה. הסברתי לה שאין טעם. הגוף שלו היה קשה בזרועותי והוא כבר לא נראה כמו בן. ידעתי שזה חסר תקווה. האמבולנס הגיע בסוף והפרמדיקים נכנסו הביתה. הם החליטו לנסות לעשות לו החייאה. הם לקחו אותו מזרועותיי ורצו איתו החוצה. צנחתי על ברכי והתחננתי לאל שיחזיר את בני. אחרי כמה דקות ידו של הפרמדיק נגעה בגבי. הוא אמר: מצטער, אמא, אבל… אני לא זוכרת מה בא אחרי האבל הזה. הבנתי הכל. הוא היה מת כבר כמה שעות".
המיטה הפכה לזירת רצח
בהמשך הפך ביתה של סוסדו לזירת פשע, כשאנשי משטרה, חוקרים ושוטרים ניהלו חקירות בנסיון להבין מה התרחש. "המיטה שלי הפכה לזירת רצח מבחינתם", היא אומרת. "שאלתי את הפתולוג רק שאלה אחת: בן סבל? את התשובה לא אשכח לעולם. "תינוקות בגיל הזה לרוב לא סובלים כשחונקים אותם. ברגע ההוא כל הישות שלי הפכה לאשמה. רצחתי את בן? אבל ידעתי איך לשכב בלי להתגלגל עליו. הפתולוג הסביר שכנראה מעט אחרי שנרדמתי, בן נחנק. אמרתי לו ששום דבר לו חסם לו את דרכי האוויר. אף פעם לא ישנתי מאוד עמוק כשהוא לצדי. אני מכנה את אותו יום - הגיהנום שלי. אף פעם הסיפור הזה לא נעשה קל יותר, לא משנה כמה פעמים אני מספרת אותו. כשהוגש הדו״ח הפתולוגי, לא אותר אף ממצא שהעיד על חנק".
כעת מתמודדת האם עם האובדן והאבל. "זו תקופה של עליות וירידות. אני עצובה והאבל מלא ברגשות", היא אומרת. "הייתי נותנת הכל כדי למנוע את הסיוט הזה. את לא רק מאבדת ילד, את מאבדת גם את עצמך. החיים לנצח יתחלקו ללפני ואחרי שבנך מת. מאז מותו אני מקדישה את חיי לקידום מודעות לשינה בטוחה עם תינוקות. אני מקבלת הרבה תגובות קשות. 'ישנתי עם כל הילדים שלי והכל היה בסדר', אומרים לי. גם אני חלקתי את מיטתי עם בני הגדול. אני רואה הרבה אינפורמציה לגבי בטיחות של לינה משותפת, אבל אחרי האובדן של בן אני לא יכולה להסכים עם זה. המדע מזכיר לנו שוב ושוב שלינה משותפת מגדילה את הסיכוי של מוות בתינוקות. אנשים אפילו אומרים לי שאם הבן שלהם עשוי למות מוות בעריסה, הם מעדיפים שזה יקרה לו כשהוא צמוד אליהם. אני חייבת לא להסכים איתם. העניין הזה, שלעולם לא אדע אם בני היה בחיים היום אם לא הייתי ישנה איתו, זה עניין שאקח עמי לקבר. אולי אם הייתי עוקבת אחר השיטות הרגילות והוא היה במיטה משלו, הייתי פחות סובלת עכשיו מספקות ואשמה".