קרי קסלר רצתה לתת לבתה שם מיוחד. כמו כל ההורים, היא חקרה, כתבה ומחקה רשימות מדוקדקות ולבסוף מצאה את מה שמבחינתה היה שם מושלם וחדש: אוטילי. ״מאז שנתקלתי בשם הזה, דרך חברה בריטית רציתי להשתמש בו,״ מספרת קרי, שלא חשבה עד הסוף כנראה, וגילתה שכשהאמריקאיים מנסים לבטא את שמה של הבת, יוצא להם ׳אודלי׳, שנשמע ממש כמו המילה ׳משונה׳.
כשההורים הטריים החלו לשמוע את השם בהגייה הלא-בריטית, הם קיבלו רגליים קרות. ״כבר בבית החולים הרגשנו את זה, ועשינו חיפושי גוגל, לחפש לה שם אחר שיתאים לה, אבל לא מצאנו, אז החלטנו להניח לזה. ואז האחות נכנסה ושאלה את שמה. אמרנו: אוטילי. והיא אמרה: מה?! זו היתה רק ההתחלה. איש לא הצליח לזכור את שמה. אמרתי: אם תגידו את זה במבטא בריטי זה יישמע ממש טוב, ואנשים אמרו לי: אבל את ממרילנד!״ קרי גילתה שישה שבועות מאוחר יותר שהיא בצרות כשסבתה הודתה בכך שהיא לא זוכרת את שם התינוקת ולא יודעת לבטא אותו. ״אני לא יודעת איך אומרים את זה, ויש לי פתקאות בכל הבית כדי להזכיר לעצמי,״ אמרה הסבתא. ״בכל פעם שמישהו אמר את שמה של בתי התכווצתי,״ מספרת קרי. ״כשהייתי צריכה להציג אותה הזעתי מלחץ. הבנתי שזו עומדת להיות בעיה לנצח".
אחרי שלושה חודשים נפלה החלטה. קרי שאלה את בעלה מה דעתו, והוא הודה שישמח לעשות שינוי ולהקל על כולם. גם אמא של קרי מיד הגיבה בהתלהבות. ״ואז שוב חזרנו לחפ שמות בטירוף. הפעם רק רציתי משהו פשוט. את שני השמות הסופיים בדקנו מול כל העולם בערך, ובחרנו בסוף בשם מרגו. שלחנו מייל קבוצתי וכתבנו: זוכרים את אוטילי? קוראים לה מרגו עכשיו. התגובה היתה חיובית והמעבר חלק. עכשיו אני יוצאת איתה לטיולים רק כדי שאוכל להציג אותה לאנשים כמרגו, זה כיף וניקה הרבה סטרס מחיי״.
"אנחנו החלפנו את השם של הבת שלנו כשהיתה בת חצי שנה מנגה לאור״, מספרת אם ישראלית שמעדיפה לשמור על אנונימיות. ״השם לא התאים לה ולאחר שהתייעצנו בנושא עם נומרולוגית ועם עוד אנשים שעוסקים בנושא הוחלט על הצעד הזה. בסביבה שלנו אנשים מחליפים שמות, גם לעצמם וגם לילדים, בעיקר אנשים שנמצאים בדרך רוחנית מסויימת. אנשים שמאמינים שלאותיות יש כח והשפעה על מסלול החיים לא לוקחים דברים כאלה בקלות. הבת שלנו התרגלה בקלות לשם אור, היא פשוט למדה להגיב לשם החדש והשם השני נעלם מהשטח. לסביבה היה יותר קשה להתרגל ואנשים הרימו גבה אבל אחרי כמה זמן זה נשכח. לאנשים יש עניינים יותר חשובים להתעסק בהם".
מייסדת אתר השמות המוביל ניימברי, פמלה רדמונד סטרן טוענת שמדובר בתופעה חזקה כיום. ״הדור הזה עושה את זה המון. אכפת להם יותר משמות והם מתייסרים בזה יותר מאי פעם״, היא מספרת. גם הבלוגרית הותיקה רלסי קינטנר, שהחליפה את שמה של בתה לפני כמעט עשור וכתבה על כך פוסט, בשם ״היא פשוט נראית כמו סאמר״, עוד מקבלת עליו תגובות עד היום. ״אני מקבלת לפחות מייל אחד בשבוע מהורים״, היא מודה. ״אני מרגישה שהם צריכים חיזוק כי הם לא יודעים מה לעשות עם החרטה. אני כל כך זוכרת את התחושה הזאת. תוך שבוע או שניים ידעתי שאני שונאת את השם של בתי. לא אהבתי אותו עבורה. הייתי מתבוננת בה וידעתי שזה לא שמה. כשחברה שאלה למה אני לא מחליפה אותו, הייתי בהלם מהאפשרות הזאת. שזה בסדר ומקובל להודות שטעית בבחירה. התקופה הראשונה של האמהות יכולה להיות אירוע בודד, ואם לא אוהבים את שם הילד אפשר להרגיש עוד יותר מנותקים ובודדים. כדאי לפעול במהירות, ולא להחליף את השם אחרי גיל שנה. בעיקר כדאי לא להכנס לאובססיה. תבחרו במשהו נחמד ותחליפו. כדאי לזכור שזה רק שם. הוא לא גורל לחיים.".