אם "עם כל תינוק נולדת גם אמא", ההמשך הטבעי למשפט צריך להיות: "ועם כל אמא נולד שק עצום של רגשות אשם". משהו בנו גורם לנו להיות אשמות תמידית, ומרגע שאנחנו הופכות לאמהות, האשמה מקבלת ממדים טיטאניים.
אם פעם יכולנו לחיות על ג'אנק פוד (ולהרגיש אשמות כלפי המורה לאירובי), לעבוד כמה שאנחנו רוצות (ולהרגיש אשמה כלפי הבעל) או סתם לרבוץ ולא לעשות כלום (ולהרגיש אשמה מהכיור המלא והכביסה שממתינה לקיפול), האחריות על ייצור קטן מספקת לנו אוסף שלם של סיבות חדשות להרגיש אשמות, בלי שום סיבה הגיונית.
אז נתנו לו בקבוק, סו ווט?
1. נתנו תחליף חלב. הו, כמה שתכננת להניק. עשית שיעור הכנה, קנית משאבה, שאלת מחברה סינר הנקה ואפילו הטלפון של יועצת הנקה נמצא במועדפים. אבל כל הנקה גובה זמן ואנרגיות, שממש לא נמצאות עכשיו במלאי, ומשום מה הוא לא מפסיק לבכות גם אחרי שהנקת שעה. אז היה רגע שנשברת, ונתת פורמולה. לא הרבה, כמה הוא כבר צריך. אבל האשמה, הו, האשמה. וזה עוד לפני שדיברנו על אשמה רצינית, של מי שעברה לתמ"ל בלעדית. נכון, הנקה זה נהדר, וחשוב ומקסים, והכי טוב שיש – אבל לא כולן רוצות, ולא כולן יכולות. עכשיו תתחילי לשכנע גם את עצמך.
2. השמנו בהריון. הרשת והעיתונים מפוצצים בתמונות של סלבס כחושות להדהים, דוחפות עגלה יוקרתית בשיער מתוקתק. את, לעומתן, עדיין נראית כאילו סקירת המערכות מאחורייך אבל הלידה לא הרבה לפנייך, ובמילים אחרות: עם בטן הריונית למדי, למרות שיש לך תינוק פצפון. ואם הייתה זו רק בטן – דיינו, אבל מה הקשר בין הריון לבין הפולקעס שלך? ולמה לקראת סוף חופשת הלידה (שהוארכה) את עדיין לובשת את מכנסי ההריון? אלו לא שאלות רטוריות, ויש להן תשובה מצויינת: כי את אנושית.
3. היה לנו קשה בלידה. אם תכננת על לידה טבעית והתחרטת עם בוא בצירים, האשמה היא כמעט בילט אין. אבל גם אם את הכי קונבנציונלית בעולם, ומשהו לא הסתדר שם, בחדר הלידה – המרדים היה עסוק, או שהאפידורל לא השפיע כמו שצריך, או שסתם הרעדת את הקירות בצרחות בפתיחה שרוב הנשים לא מרגישות בכלל – אז את מרגישה כשלון. כנראה שלא שמעת, או שאת זקוקה לתזכורת: לידה זה כואב. מאוד. אז תירגעי, הכל בסדר.
4. לא הארכנו את חופשת הלידה. הרע שבו את מבינה שאת חייבת לחזור לעבודה – הוא אולי הפרידה הכי כואבת שהייתה לך בחיים. הגור שלך נראה לך פתאום כל כך קטן וחסר ישע, ופתאום את מתחילה לשמוע על עוד ועוד אמא שהאריכה את החל"ד, קוראת על חינוך ביתי ומרגישה זוועה – רק את "נפטרת" מהילד שלך, "זורקת" אותו על מטפלת או רחמנא ליצלן – במשפחתון והולכת לעבוד. אבל בואי תחשבי על זה ככה: מכיוון שרגשות האשם שלך לא ישמרו לך את מקום העבודה, ולא ישלמו לך את חשבון החשמל, כדאי שיירגעו וישבו בשקט.
5. איבדנו קצת סבלנות. "הוא ישנא אותי כל החיים". "כדאי שנתחיל לחפש פסיכולוגים טובים באזור". "אני לא ראוייה להיות אמא". כל המשפטים האלה נאמרים יום יום על ידי אמהות נורמטיביות. כאלה שאחרי כמה לילות שיניים-גזים-ידיים, וכמה ימים של מקלחות צבאיות של 2 דקות ותפריט בריאות של תפוצ'יפס ושימורי תירס, העזו לא לפנות לתינוק בגוף שלישי לאות כבוד, או חלילה העזו לסנן איזה "די" כעוס, בהתעוררות העשירית באותו לילה. אל תדאגו, שירותי הרווחה כבר בדרך.
"התור היה היום? שיט"
6. השארנו את הילד "לבד". וכשאנחנו אומרים לבד, אנחנו מתכוונים עם אמא שלך, או עם חמותך, וכן, גם לבד עם אבא שלו. יחד עם הגוזל הנזנח השארת כמובן ספר הוראות, שני ליטר חלב שאוב וכמה חיתולי טטרא ספוגים בדמעות. שלך. אז למה העברת את "החופשה" – כלומר, את התור לרופא השיניים, או חלילה לקוסמטיקאית, מפונקת שכמוך – בייסורי אשמה קשים? אה, זה קל: כי את אמא.
7. שמנו אותו בטרמפולינה. אחרי שעשינו לו תיאטרון בובות, הקראנו שלושה סיפורים וניגנו לו ברעשן, הוא נכנס למוד רגוע ושלו. הנחנו אותו בטרמפולינה רק לרגע, כדי לשתות קפה, והוא המשיך להיות בשקט. בהיסוס פתחנו עיתון, דפדפנו קצת – והופ, עברה חצי שעה של הזנחה פושעת, בלי בידור, בלי תכנים מעשירים ובלי יחס אישי. אין להתפלא שכל הקשרים שלו בעתיד יושפעו מהחצי שעת ההפסקה היומית הזו שלך.
8. שכחנו את התור לטיפת חלב. נכון שלא ישנת יומיים, אין לך מושג מה התאריך וגם את מספר תעודת הזהות שלך כבר לא קל לשלוף כבעבר. אז מה, זו סיבה לשכוח את התור לשקילה וחיסון? ומה אם הוא בתת משקל? ומה אם הוא יידבק חס וחלילה בצהבת מהנשכן שלו? אל תתני לעובדה שבמקרה היה תור חליפי למחר בבוקר להפריע לך, את כבר על האוטוסטרדה של הסרטים.
9. לא הערנו אותו לאכול. נכון שהאחות חזרה והדגישה כי הוא צריך לאכול כל 3 שעות, וזה אומר להעיר אותו אם הוא לא מתעורר לבד. אבל הוא ישן כל כך טוב ובזמן הזה הספקנו להתקלח, לקפל כביסה ולתפוס תנומה שמרגישה כמו שינה של שבוע. וסוף סוף קיבלנו כמה שעות של שקט רצוף. ועדיין, שנהנה מזה? אנחנו?
10. כי אנחנו עדיין בוכות. ובטוחות שזה עובר לתינוק, שמרגיש שאמא לא אוהבת אותו. משום מה בכל פעם ששואלים אותך מה שלומך את פורצת בבכי, וכשאת עושה את הטעות ומנסה לסגור את המכנסיים מלפני ההריון מצטרפות לזה גם משיכות דרמטיות באף. כן, את האמא הכי איומה בעולם, ואת עושה לו נזק בלתי הפיך עם הבכי הזה. בדיוק כמו כל אחת ממיליארדי הנשים שילדו בכמה אלפי השנים האחרונות.