הביטוי ״קשר שתיקה״ עולה לא פעם בהקשר של תיאור החודשים הראשונים לאחר הלידה. הספר החדש "ההכנה הכֵּנָה ללידה, מונולוגים אישיים והדרכה מקצועית ללידה ולחודשים שאחריה" מאגד מידע ממיטב המומחיות על תקופה מאתגרת זו ומונולוגים אמיצים בכנותם של נשים על הלידה הראשונה שלהן והחודשים שאחריה. קטע מתוך המונולוג של מעיין גלים, בת 35, אמא לנורי בן השנתיים וחצי.
ההיריון שלי עבר מאוד זורם וקליל. אימצתי באהבה את הגוף המשתנה, הרגשתי מוכנה לאימהות, ידעתי שהזוגיות של ניר ושלי יציבה, היינו מאוהבים מתמיד, גם אחרי עשר שנות חברות. לאורך ההיריון, כשדמיינתי אותנו עם נורי, דלגתי בחינניות על כל תקופת הינקות ובעיני רוחי הוא בכלל בן שנתיים. לא ניו בורן. אם דמיינתי את חופשת הלידה, התינוק לא בדיוק שיחק בה תפקיד. הפנטזיות של חופשת הלידה היו שילוב של סממנים חיצוניים – איך החדר שלו ייראה, איזו עגלה תהיה לו ומה הוא ילבש, איך אטייל איתו ברחבי תל אביב ואדגמן חופשת לידה “נכונה“ ופוטוגנית ואיזה כיף אני אעשה, עם דגש על האני. אפשר לומר שלא בדיוק הפנמתי את הסיטואציה.
עכשיו, אני סך הכול בחורה די אינטליגנטית, אני לא בורה מוחלטת ואני יודעת דבר או שניים על החיים ואפילו על ילדים, וזה לא שאנשים לא ביטאו בפניי קשיים וזה לא שלחלוטין הסתירו ממני את “האמת“ אבל מהר מאוד סיגלתי לעצמי סוג של מגננה אל מול הטענות האלה, והדפתי אותן בביטול אלגנטי כי הרגשתי ש"לי זה לא יקרה".
אמרתי לעצמי שההיא לא מגיעה ללחפוף את הראש כי היא לא יודעת לנהל את הזמן שלה נכון, ושהזוג הזה לא יוצא בערבים מהבית כי הם כבדים, שהזוג ההוא לא מטייל עם התינוק שלהם בחו״ל כי הם סחים, וההם חווים קשיים בזוגיות כי היא כנראה היתה רופפת מלכתחילה. ואלו אנשים שאני מעריכה ואוהבת. ובכל זאת התקשיתי להאמין שהם דוברי אמת כי אם הם דוברי אמת – אז נדפקתי. ואני בכלל הרי עושה דברים בדרך שלי, ואני לא קורבן של סיטואציות, ואני וניר ביחד כבר מיליון שנה ועברנו הכול ביחד – לא? אנחנו יחידה חזקה והרמטית, לא?
העולם לא עצר
הייתי בהלם קרב. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהלכתי ברחוב לבד בערב. ״קיבלתי פס״ לצאת להביא חלב. כמה אירוני. ואני הולכת ומסתכלת וקולטת כמה מטורף בחוץ, כולם חיים את החיים, העולם לא עצר, ומבינה פתאום שלא הייתי לבד בחוץ איזה חודשיים, ובמקום להתעודד זה הכניס אותי לדיכאון, כי מה נהיה? של מי החיים האלה? זהו? ככה זה יהיה מעכשיו? אתם תיתנו לי חצי שעה כל יום לצאת להביא משהו ואז אני אוכל לחזור לכלא?
בכלל לא התכוננתי לדבר הבסיסי הזה, הקריטי, של תמיכה אחרי לידה. חשבתי שיהיו לי שבועיים את ניר ואז שבועיים את אימא שלי ואז יהיה בסדר, אהיה כבר אימא עם קצת פז״ם ואסתדר כי מה הביג דיל. אני אעוף על החיים עם הבוגבו שלי בתל אביב והשאלות הכי גדולות שלי יהיו הפוך רגיל או נטול כי אני מניקה. החשיבות של מעגל תמיכה של אימהות טריות, על הנירמול שלו, לא הייתה שם עד שלבים די מאוחרים.
היה לי משפט שזרקה חברה בלי ילדים, שנשמע לכאורה כמו המשפט הכי סתמי בעולם, "נראה לי שכל יום הוא יום", היא אמרה בתמימות של אחת שלא מבינה שהיא הרגע פיצחה את האטום ואני חשבתי, "רגע! כל יום הוא באמת יום!" ואז הבנתי שכל יום שעובר הוא יום שמקדם אותי קדימה, והוא לא יהיה שוב. לראשונה בחיי נראה לי שהבנתי את הקונספט של זמן. איזו תגלית! והתובנה הזו הניעה אותי ועזרה לי להתמודד בוואקום שלי.
רק כשנורי היה בן שלושה חודשים ונסענו שלושתנו לרומא, שעדיין אין לי מושג איך, טכנית, הצלחנו לסגור טיסה ולעלות על מטוס, ולכן מבחינתי מדובר פה בנס גלוי, הרגשתי לראשונה שכנראה אנחנו נהיה בסדר. אם עד רומא היה חוסר הלימה בחוויות שלי ושל ניר, פתאום משהו בינינו, וגם בתקשורת מולו, נרגע והסתנכרן ואיפשר טיפה לנשום. וגם טבלת הייאוש בראשי הסתיימה, "שלושה חודשים, ואז דברים יתחילו להתבהר", כך כולן הבטיחו לי. לפני שלושה חודשים לא ידעתי איך אני אשרוד את השעות הקרובות, והנה אני חוגגת שלושה חודשי אימהות ברומא. עוצרת להנקות ספונטניות בפיאצות פוטוגניות אחרי חודשים של מאבק מתמשך בכל קשיי ההנקה הידועים לאדם (וגם כמה שלא), מצליחה ליהנות ולצחוק ולשתות ולאכול המון פסטות טעימות אחרי חודשי ניידות מוגבלת ותפרים וסיבוכים מוזרים, ומחזיקה בידיים שלי את הפלא השמנמן והסקרן ומושלם הזה שיצרנו ביחד ניר ואני, מחזיקה אותו ומתחילה לאהוב אותו בכל התאים של הגוף שלי, אחרי שלושה חודשים של תהומות מפחידים ולא מוכרים של ייאוש וחרדה שלא ידעתי שקיימים, של ניתוק וניכור ואפאטיות שחשבתי שיישארו איתי לנצח.
מעולם לא הייתי אישה כמו שאני מרגישה היום. ברור לי שהצטרפתי למועדון של לביאות, של נינג׳ות, ואני מעריכה מאוד את אימא שלי וחומלת עליה מאוד ומבינה הרבה קשיים שהיו לה. מבינה שהאימהות היא לא שלמה, אבל דווקא חוסר השלמות הזו היא כל כך אמיתית. תעצומות הגוף, הגמישות שלו ויכולת ההתאוששות שלו הן כל כך אדירות, כל אלה נגלו בפניי כמו קסם. חזרתי לעצמי. ודרך המקום הפיזי אני גוזרת על הנפש שלי. איזו התרחבות, פשוט ניסים ונפלאות.