הובלה הורית. הורים נתקלים בביטוי הזה בדרך כלל כשהם מגיעים למדריכות הורים, סביב גיל שנתיים או יותר, בהקשר של חינוך ושל גבולות ושל ילדים שלא ברור איך הגיעו למצב הם אלה שמנהלים את הבית.
בתור אשת מקצוע שמלווה הורים טריים מגיל אפס בתהליכי שינה והתפתחות, אני חייבת לאמר שהובלה הורית הוא משהו שמתחיל מההתחלה. אפילו מהשלב בו אנחנו מדמיינים איזה הורים נהיה.
רובנו רוצים להיות הורים "זורמים", הרבה פעמים נראה לנו שאם "נזרום" הילדים שלנו גם "יזרמו", הם יהיו מאושרים יותר וסתגלנים יותר. מעטים מבין ההורים שפגשתי רוצים להיות "סמכותיים" או "מובילים" כי זה נשמע לא ממש כיף. אבל אפעס המציאות קצת שונה.
מגיל אפס אנחנו משתמשים במשפטים כמו "הוא לא רוצה לישון/להתלבש/לשכב על הבטן"; "אני מפחד/ת להעיר אותו/ לעצבן אותו/ לשנות לו את הל"וז" ויש עוד הרבה דוגמאות שכולן מעידות על חשש ממשהו נורא שיקרה לא "נזרום". הדבר "הנורא" הזה יכול להיות שהוא יבכה או ישנא אותנו או יצולק לכל החיים.
אבל חכו עם זה רגע כי בסופו של דבר, מישהו צריך להיות המחליט בבית. אם זה לא אתם - זה יהיה הגוזל הפיצקול הזה שלכם, ותנו לי לגלות לכם סוד - הוא ממש לא יודע מה הוא רוצה. הוא לא יודע אם הוא רוצה לישון או לשחק או להתחבק. הוא לא יודע אם כדאי לו או לא לשכב על הבטן, הוא צריך שתובילו אותו, שתחליטו בשבילו, שתהיו ה"בוס", שתבהירו לו באופן ברור למה אתם מצפים ממנו, כי אחרת איך הוא ילמד?
נכון, זו לא עבודה נעימה. לפעמים צריך לקבל החלטות קשות כמו להחליף חיתול למרות שהיא ממש בוכה כשמפשיטים אותה (היא לא שונאת להתפשט, זו פשוט תחושה חדשה ולפעמים מציפה ולא נוחה) או להשכיב לישון למרות שהוא נראה הכי עירני בעולם ומקשית את הגב כשאתם מחזיקים אותו (זה אגב לרוב אומר שהוא ממש ממש עייף ולא שהוא לא מוכן שתחזיקו אותו), או לתרגל כמה דקות של שכיבה על הבטן למרות ש"הוא שונא בטן" (כאן אני פחות מציעה להגיע לבכי ממש אבל אין ספק שיגיעו מכיוונו קולות של מאמץ ותרעומת).
אבל במקרים כמו שינה, כמו בטיחות, כמו התפתחות בסיסית – כדאי ורצוי להוביל. להבין שאתם עושים הכי טוב בשבילו, שאתם מלמדים אותו משהו חדש שיעזור לו. נכון, לפעמים הוא מביע תסכול אבל זה חלק מהלמידה ובשביל זה אתם שם, להכיל את התסכול הזה ולעזור לו.
כדאי לזכור שבכי הוא לא תמיד סימן למצוקה נוראית, לכאב או לטראומה אלא פשוט צורת הבעה ותקשורת. הגוזל שלכם אומר שקשה לו, שהוא זקוק לעזרתכם, העזרה הזו היא לא תמיד להציל אותו מהעבודה הקשה או למנוע ממנו את התסכול או את הלמידה. אז בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם שואלים את היצור הקטנטן הזה שלכם "מה אתה רוצה?" תחשבו על זה שהוא כנראה לא יודע ושאולי כדאי להחליט עבורו.
בפעם הבאה שאתם חוששים להרחיק ממנו את הצעצוע כי אז הוא צווח בעצבים – תזכרו שכאן בדיוק הוא ילמד לבנות את המוטיבציה שלו לתנועה, לעבודה כדי להשיג את מה שהוא רוצה, על ידי פעולה ולא כי אמא או אבא הגישו לי. היכולת הזאת, שכולנו רוצים עבור ילדנו, לזרום ולהסתגל לשינויים, מגיעה מתוך החשיפה הזו למגוון גדול של חוויות, של תחושות ושל התנסויות, לא כולן נעימות אבל כולן מלמדות אותם משהו חדש וכולן מלמדות אותם שהם יכולים ומסוגלים. נסו את זה.
*הכותבת היא מדריכת התפתחות ושינה, מנהלת "חיוכים – בית חם לאמהות ותינוקות"