ליבי דביר (צילום: צילום ביתי)
"אני לא רוצה שזה יהיה נושא שלא מדברים עליו". ליבי דביר | צילום: צילום ביתי
"א' ילדה בדצמבר. בימים הראשונים אחרי הלידה היא הייתה אצל אמא שלה, ולקח קצת זמן עד שהיא חזרה הביתה ונפגשנו. בהתחלה לא ראיתי משהו שונה. הנחתי שהיא עייפה, הורמונלית, היא גם הייתה אחרי קיסרי. אבל ככל שביליתי איתה יותר זמן הבנתי שזה לא סיפור רגיל של אחרי לידה. היא סיפרה לי שקשה לה, שהיא לא מתחברת לתינוקת ומרגישה בודדה. היא אמרה שיש לה בעיקר את התינוקת ואת הבית, ולפתע היא נאלצה לא להיות פעילה כמו קודם. ניסיתי להרגיע אותה שזה זמני, שהיא צריכה לבנות לעצמה סדר יום. לפעמים היה לה קצת יותר חשק לצאת, ולפעמים פשוט אפשר היה לראות מבט חלול, שצועק שמשהו לא בסדר. אני זוכרת שבאיזשהו שלב ישבתי איתה בחדר ושאלתי אותה אם היא חושבת לפגוע בעצמה. היא הודתה שכן. שאלתי אם היא מתכננת לפגוע באחת הילדים, והיא אמרה שהיא תפגע בעצמה לפני שהיא תעשה את זה. 

היא הייתה מטופלת פסיכולוגית, ולקחה כדורים. ביקשתי ממנה שתפנה לטיפת חלב, אבל היא פחדה שאם היא תספר מה קורה לה, ייקחו לה את הילדים. היא הייתה במצב מאוד פגיע, והייתה צריכה חיבוקים וחיזוקים כל היום. היא טיפלה בתינוקת נהדר, לא הייתה שם שום הזנחה, ולפעמים חשבתי שאולי זה סימן טוב, אבל אפילו א' אמרה לי שהיא עובדת על אוטומט. אני יודעת שהיא אהבה את הבת שלה, אבל נבלעה בתוך חור שחור. היא עשתה הכל כדי לצאת מזה. חוץ מהטיפול הפסיכולוגי והתרופתי היא נפגשה עם קואוצ'ר שהכרתי לה, כתבה לעצמה נקודות חיוביות במחברת. היא הייתה מכינה לעצמה לוח זמנים: לקרוא ספר, לטייל בחוץ - העיקר להעסיק את עצמה, לא לשקוע. בעלה תמך בה מאוד, וגם המשפחה שלה. היא לא הייתה לבד לרגע, כמו שמחפשים סידור לתינוקת, כך דאגו ל-א', שלא תהיה לבד. ומעולם לא ראיתי בנאדם נחוש יותר ממנה לעזור לעצמה, אבל כלום לא עבד. 

יום אחד היא הייתה אצלי, משהו כמו חודש לפני שהיא התאבדה. בישלתי במטבח, והיא ביקשה שאבוא ואחבק אותה על הספה. עזבתי הכל, חיבקתי וליטפתי אותה המון זמן. קצת אחר כך היא נעלמה לי, והבנתי שהיא הלכה להתאשפז בגהה, מרצונה. אבל בגלל שהיא הגיעה מרצונה, היא גם יכלה לצאת כשהיא הרגישה יותר טוב - ואז זה קרה. 

בשבוע שבו היא התאבדה היא באה אליי בהפתעה, והייתי המומה. היא התנצלה שהיא נעלמה, וסיפרה לי על האשפוז והשחרור. הכל היה נראה בסדר, היא סיפרה לי שהיא אפילו מתכננת לחזור לעבודה בקרוב. יום לפני שהיא התאבדה היא התקשרה והציעה לי להיפגש למחרת. אמרתי לה שאני אשמח, כי יש לנו הרבה על מה לדבר, אבל היא אמרה שאין לה כבר על מה לדבר על זה, היא יצאה מזה והיא בסדר. בבוקר שבו זה קרה דיברתי איתה קצת לפני 11:00, וב-16:00 היא התאבדה. 

בערב בעלה התקשר אליי, ואמר לי שיש לו חדשות לא טובות. בהתחלה חשבתי שאולי היא התאשפזה שוב, אבל כשהוא אמר לי מה קרה לא האמנתי. היא לקחה את אקדח שהיה בבית של אחותה, וירתה לעצמה בראש, וברגע שניתקתי איתו את השיחה פשוט עמדתי במטבח וצרחתי. גם אחרי ההלוויה לא הצלחתי לעכל מה קרה, כל הזמן הדהד בראשי: 'זה לא אמיתי, זה לא אמיתי'.

בדרך כלל אני לא מתפרקת, אני מנסה להיות חזקה. איבדתי שני דודים וסבא, ולא בכיתי כמו שבכיתי כש-א' התאבדה. הרגשתי שחצי מהלב שלי הלך יחד איתה. היא הבנאדם האחרון שחשבתי שיעשה דבר כזה. עם החיוך שלה, תמיד מוקפת חברים, אהבה לרקוד. אני מרגישה את החוסר שלה כל יום. היא הייתה כמו רשת ביטחון שלי. 

"יכולתי מאוד להזדהות עם התחושות שלה"

הסיפור על א' לא היה זר לי, ולא רחוק ממני. גם אני עברתי דיכאון אחרי הלידה הראשונה שלי. אני זוכרת את עצמי בוכה בבית החולים, כאובה, לא מצליחה להניק. יכולתי מאוד להזדהות עם התחושות ש-א' תיארה, של חוסר היכולת להתחבר לתינוק בהתחלה, גם לי לקח כמה חודשים להתחבר אליה, עם המון אשמה על איך שהייתי בהתחלה. הזהות העצמית שלי פשוט הלכה לאיבוד, ולקח לי הרבה זמן לאסוף הכל מחדש. מה שהציל אותי זה הלימודים שלי והעיסוק שלי. למדתי להיות דולה פוסט פארטום עוד לפני שהתחתנתי, הייתי מודעת מאוד לנושא של דיכאון אחרי לידה וזה מה שהוציא אותי מזה. ידעתי שזה נורמלי, וזה זמני, וצריך סבלנות.  

בהתחלה, לא האמנתי שאני במצב כזה, שאין לי כוח לצאת ולשחק עם הילדה שלי, עם כל הניסיון והידע שלי. הרגשתי בודדה. חשבתי על התאבדות, חשבתי לפגוע בבת שלי. אני לא מתביישת בזה. אמרתי את זה גם ל-א', והיא לא הצליחה להאמין לי. נראיתי לה רגילה. אמרתי לה שזה משתפר, ששלושת החודשים הראשונים הכי קשים ואחר נהיה קל יותר, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. אני מרגישה את חסרונה באופן כל כך מובהק בחיי. הייתי רוצה לחלוק איתה את הריוני הנוכחי ועוד דברים, טובים וטובים פחות, שקורים בחיי. דמותה תמיד לנגד עיניי, ואעשה הכל כדי לשמר את זכרה. 

אישה עצובה (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
"בישלתי במטבח, והיא ביקשה שאבוא ואחבק אותה על הספה" | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
בשבילי, לדבר על מה שעבר עליי, ולספר את סיפורה של א',  זה ריפוי. הרבה זמן לא סיפרתי לאף אחד, ואני מרגישה שאני צריכה להוציא את זה לאור. חשוב לי להעביר מסר, שגם לבנאדם הכי פעיל והכי שמח, כמו א', יכולה להיות נפילה כמו שהייתה לה, אבל תמיד יש מוצא. אני לא רוצה שזה יהיה נושא שלא מדברים עליו. אני רוצה לעשות שינוי, שאנשים ונשים לא יתביישו לדבר על זה. היום, לדוגמה, אין מספיק ליווי לנשים אחרי לידה מטעם משרד הבריאות או קופות החולים, למי שיש כסף יכולה לקחת דולה פוסט פארטום, אבל חייבת להיות מישהי שמרכזת את הנושא של אמהות אחרי לידה במרכזים רפואיים, אפילו בבתי החולים מיד אחרי לידה. לא כולן חייבות להיות שמחות ומאושרות, יש נשים שצריכות עזרה - וחובתנו כחברה לעזור להן לשמר את הזהות שלהן לא רק בתור אמהות. הן חייבות תמיכה סביבתית מלאה, ואולי צריך להעביר גם את הבעלים ויתר בני המשפחה סדנאות שיעזרו להם להתמודד עם המצב. מהתגובות לפוסט שלי וממה שאני שומעת מנשים בסדנאות לנשים אחרי לידה שאני מקיימת, עצם העובדה שיש מרחב בטוח לפרוק כבר עושה שיפור עצום, ונותן לנשים הרגשה שהן לא לבד. חייבים להקים עוד מסגרות לנשים אחרי לידה, כדי שמקרים כמו של א' לא יחזרו. 

*סיפורה של א', חברתה של ליבי, הופיע לראשונה ב"נשים מדברות אמהות".