אסנת ואתורי (צילום: ריפליי צלמים)
"היה לנו ברור שזה מחיר שכל המשפחה תשלם". משפחת ואתורי | צילום: ריפליי צלמים
המתנה שקיבלתי ליום הולדת 40 הייתה הכי לא צפויה עבורי. פתאום באמצע החיים, לאחר שנים של טיפולי פוריות ועם שני בנים גדולים בבית, בני 16 ו-14, הופיעו להם שני פסים מפתיעים. זה קרה בדיוק בעיצומן של ההכנות למסיבת בר המצווה של הבן הקטן שלי, המחזור איחר, ולפני שהספקתי לעכל מה קורה פה - זה היה ברור: אני בהריון שלישי. השמחה הייתה רבה, אבל איתה גם המציאות המעוותת וההבנה שכלום לא ממש השתנה מאז חופשת הלידה האחרונה שלי, לפני 14 שנים. 

כשילדתי את הבן השני שלי, חזרתי אחרי 84 ימים לעבודה. זה היה סיוט! הוא היה תינוק קטנטן שעוד לא מבין מי נגד מי בעולם הזה אבל כבר נאלץ להיות במסגרת במשך שמונה שעות ביום. הכאב היה עצום אבל לא הייתה לי ברירה. נאלצתי לחזור לעבודה כי ההוצאות גדלו, ולא יכולתי לוותר על ההכנסה שלי. אני זוכרת כמה קינאתי במטפלת שהייתה בבית התינוקות. הרי היא נהנתה מהבן שלי עוד יותר ממני.  

וזו לא הייתה רק הפרידה הכואבת מהתינוק הקטן שלי שהכבידה והקשתה עליי. חזרתי לעבוד שניה וחצי אחרי שהחלמתי מהניתוח הקיסרי, כשעוד קמתי שלוש פעמים בלילה לפחות ושאבתי חלב בכל דקה פנויה כי אחרי הכול, "אמא טובה מניקה".

הפעם, 14 שנים מאוחר יותר, ושלושה חודשים אחרי שילדתי את בתי, החלטתי שאני לא חוזרת על הטעות ההיא. אין סיכוי שאני נפרדת מהבת שלי בתום 3 חודשים, והיה לנו ברור שזה מחיר אותו משלמת המשפחה כולה. למזלי, היום אני קצת יותר מבוססת כלכלית ויכולה להרשות לעצמי לחיות עם משכורת אחת, להוציא חסכונות ולא להסתבך כלכלית. לשמחתי הרבה גם התברכתי במקום עבודה מפרגן  שמאפשר לי להיעדר בכל שנת החיים הראשונה של הבת שלי עם תחושת ביטחון שמחכים לי, וזה ממש לא מובן מאליו. 

אסנת ואתורי (צילום: ריפליי צלמים)
המתנה המושלמת לגיל 40. אסנת ואתורי ובתה | צילום: ריפליי צלמים
עם זאת ולמרות ההבנה שהפעם אני נשארת בבית, אני זוכרת שבתי הייתה בת חודשיים, התהפכה לי הבטן רק מהמחשבה שיש נשים שבשלב הזה שנאלצות להיערך לפרידה. מבדיקה שערכתי, למעלה מ-70% מהנשים מאריכות את חופשת הלידה ללא תשלום או לחילופין מתפטרות ממקום העבודה. הרי כל תינוק יודע ש-14 שבועות של חופשת לידה פשוט לא מספיקים. המצב כיום הוא שמדינת ישראל מאפשרת לנשים לקחת 26 שבועות חופשת לידה אבל מממנת רק 14 שבועות מתוכם - ובימים: 98 ימים בלבד. זה אמנם קצת יותר ממה שמקבלים בהודו ובסעודיה אבל רחוק ממה שמקובל בעולם. במדינות כמו איטליה ורוסיה, האם הטרייה מקבלת  140 ימים ובבריטניה 280 ימים ויש מקומות שעוד הרבה יותר.

ועוד במציאות של היום: ליהנות מ-26 שבועות כשמחציתן ללא מימון הוא פרבילגיה שמשפחות צעירות בתחילת דרכן לא יכולות לממש. ואלו שכן עושים את זה צוברים לעצמם חובות. הידיעה הזו לא נתנה לי מנוח. אחרי הלידה, יצא לי לדון בזה רבות ולשוחח עם לא מעט נשים במצבי שכולן מתמרמרות על הנושא. לעזאזל, רק בשנת 2015 ילדו בישראל למעלה מ-180,000 אלף נשים, אז למה לא קורה שום דבר? 

אני אגיד לכם למה: כי התינוקות לא ייצאו לרחובות וגם נשים אחרי לידה יעדיפו כנראה להתקלח בזמנן הפנוי (כשהתינוק ישן), לשתות קפה (פושר), לקפל כביסה (לפחות חלק ממנה). וכשהן מסיימות את כל זה, הם יישאבו חזרה למרתון החיים. 

אבל אני, שנמצאת עכשיו בחופשת לידה מוארכת ללא מימון, החלטתי אחרת. לא עוד! 14 שבועות הם בדיחה ואחת ממש ממש גרועה. החלטתי להתחיל בפוסט שמתאר את המציאות העגומה, משם הקמתי קבוצה בפייסבוק שקראתי לה "חופשת לידה זו זכות ולא הישרדות" ויזמתי את "מחאת התינוקות". מסתבר שלאלפים זה בוער, ותוך שלושה שבועות למעלה מ-30,000 חברים הצטרפו לקבוצה, ואנחנו לא נרפה עד שמשהו ישתנה.

היום, יום שלישי - 14/6, נקיים הפגנה אנטרנטית, הכי גדולה שהייתה פה. כל מי שתומך במאבק מתבקש להצטרף לקבוצת הפייסבוק, לשנות את תמונת הפרופיל לתמונת המחאה לאות הזדהות עם הדרישה להאריך את חופשת הלידה המשולמת ל-26 שבועות. כי 14 שבועות כבר לא מצחיקים אותנו. 

>> כן או לא: האם לצאת לחופשת לידה מוקדמת?