תינוק בוכה אצל הבייביסיטר (צילום: Damir Cudic, Istock)
אמא, אל תלכי | צילום: Damir Cudic, Istock
לפני כחודשיים, בגיל שנה וחצי, רוני הקטנה שלי התחילה ללכת לתינוקייה בגן ילדים, אחרי כמעט שנה אצל מטפלת. ביום הראשון הייתי איתה שם כשעה, והלכנו בחזרה הביתה. לא השארתי אותה שם לרגע בגפה ביום ההסתגלות, היא הרי לא מכירה שם אף אחד... למחרת בבוקר, הופתעתי כאשר היא דרשה לקחת איתה בבוקר את הבובה שאיתה היא ישנה, "בה! בה!". איך היא מבינה שהיא זקוקה לחפץ מעבר כאשר עדיין לא השארתי אותה שם לבד לרגע? השתוממתי. באותו הערב, אחרי שהיא נשארה בגן לבד כשעה, היא לפתע בכתה וצרחה בעת ההשכבה לשנת הלילה, ונאלצתי לשבת בחדרה עד שתירדם, מכיוון שסירבה להירדם עצמאית כפי שהיא רגילה מינקות. לאחר כמה ימים היא כבר הסתגלה ולא הייתה זקוקה לי יותר בזמן ההירדמות. מצד שני, לאחר שלושה ימים בגן, ממש לפי הספר – כאשר הבינה שהיא פה כדי להישאר, היא התחילה לבכות בכל בוקר בעת הפרידה, ועשתה לי עצוב בלב... עברו עוד שבועיים-שלושה, והיום היא כבר הולכת בשמחה לגן, עם התיק הגדול ממידותיה על גבה ובובת המעבר שלה.

אם אתה לא שם, אתה לא קיים?

לכל התופעות הללו: קושי בפרידה, היצמדות להורה או ל"תחליף" כגון בובת מעבר או לקושי להירדם ללא נוכחות ההורה קוראים "חרדת נטישה". כמעט כל הילדים חווים זאת, בצורה כזו או אחרת, בעת הכניסה לגן או למסגרת חדשה כלשהי, מעבר לדירה חדשה או לחדר משלהם. התחושות מובנות: הילד  נפרד מכל מה שמוכר לו, נאלץ להתמודד עם דמויות חדשות ומקום זר, כאשר ההורים, הגב המוכר שמעניק ביטחון תמידי, לפתע לא בסביבה. יש ילדים שיתמודדו יותר בקלות ולא יחוו רגרסיה, אולם יש כאלה שיתקשו בפרידה, שלפתע יסרבו להתקלח או שיופיעו בעיות התנהגות. נושא השינה כמעט תמיד מושפע מהפרידה באופן טבעי, מכיוון שהירדמות משמעותה פרידה: מההורים, מהיום, מהערות והפעילות.

מעבר להופעתה של חרדת הנטישה בעת סיטואציות חיצוניות וסביבתיות, למעשה היא מופיעה באופן טבעי כחלק מההתפתחות הפיזיולוגית והקוגניטיבית של התינוק. בגיל 7-8 חודשים הוא מבין כי הינו ישות נפרדת מאביו או אמו, שמעניקים לו חום, אהבה ונחמה, והוא קשור אליהם מעבר לחושים הבסיסיים של ריח ומגע ומבין תפיסתית שהם הדמויות המטפלות והדואגות. בגיל זה לפתע מחלחלת אצל התינוק ההבנה שאם ההורה הלך – אפילו לחדר אחר – ייתכן שהוא גם לא יחזור.

במקרים רבים, יתחיל התינוק בגיל הזה לגלות תגובות האופייניות לחרדת נטישה. זה יתבטא בבכי בכל פעם שההורה יוצא מהחדר, בסירוב של הילד לעבור לידיים של אחרים, ברגרסיה בהרדמות, במהלך שנת הלילה ועוד. התינוק עלול להתעורר מספר פעמים בלילה ולבצע "בדיקת נוכחות" להוריו.

על-מנת להתמודד בצורה נכונה עם חרדת הנטישה ולמנוע ממנה להתקבע, יש לפעול במקביל בתגובות נכונות גם בשעות הערות והיום וגם בהשכבה ובמהלך הלילה.

רוני הולכת לגן (צילום: שרי גלזר, צילום ביתי)
רוני הולכת לגן עם הבובה | צילום: שרי גלזר, צילום ביתי

אמא פה, אמא פה

במהלך היום, כאשר אתם יוצאים מהחדר שבו הקטנטונת נמצאת ומשחקת על מזרון הפעילות, תחילה הודיעו לה על כך. גם אם אינה מבינה כרגע בדיוק מה אתם אומרים, לאט לאט היא תתחיל לעשות את הקישור והדבר ירגיע אותה. פנה אליה ואמור לה: "אני הולך לרגע לשירותים. כבר חוזר אליך". יש להמשיך ולדבר אליה מעבר לקיר, על-מנת שתבין עם הזמן כי ברגע שהיא שומעת את הקול שלך – זה אומר שאתה שם, שלא נעלמת לעולמי עד. חובה אכן לחזור במהירות כפי שהבטחתם, ואחת לכמה ימים להגדיל את פרק הזמן שבו אתם מחוץ לחדר.

כדאי גם לשחק עם התינוק משחקי "קוקו" - פעם להסתיר אותו ופעם להסתיר אתכם, להציץ מעבר לקיר ועוד. זה יסיע לו ללמוד שאתם תמיד שם, גם כאשר הוא לא רואה אתכם. זה משחק מאד חשוב להתפתחות ולהבנה.

עוד בתשעה חודשים:

כאשר התינוק שלכם מתחיל להתלונן או לקטר ברגע שאתם מפנים את הגב ומתרחקים (נניח למטבח להכין לו אוכל), אין לרוץ אליו מיד ולהרים אותו על הידיים. הדבר עלול להעביר את המסר השגוי שאכן יש ממה לחשוש ולהגביר את החרדה. חשוב לשדר ביטחון ורוגע, והדבר יחלחל גם אליו. יש להגיב בצורה הדרגתית, לדבר אליו מהמטבח: "אני מכינה לך ארוחת צהריים. איזו בטטה טעימה!". אם אינו נרגע, להתקרב אליו הדרגתית ולהמשיך לדבר, ורצוי לרדת לגובה שלו ולהרגיע אותו כך – ולא להרים על הידיים מיידית. אם עדיין אינו נרגע – כמובן שנרים על הידיים ונרגיע.

בשעת ההשכבה הדגש יהיה להקל על התינוק או התינוקת את הפרידה. יש להאריך את טקס השינה הקבוע: להיפרד מההורים, האחים, סבא וסבתא וכל החפצים שבבית, להיכנס לחדר, להגדיל את מספר החיבוקים, המגע וזמן האיכות של אחד על אחד לפני השינה, וניתן לשלב מוזיקת רקע נעימה שהתינוק אוהב שמשרה עליו רוגע (כמובן לכבות את המוזיקה בהשכבה עצמה).

תינוק בלבן זוחל ומאחוריו אימו מחייכת בורוד (צילום: jupiter images)
אתה לא רואה אותי, אבל אני פה | צילום: jupiter images

חובה להקפיד בכל השכבה והתעוררות לילית שלא הייתה עד עתה, ללחוש ולדבר אליו מחוץ לחדר לפני שאתם נכנסים אליו להרגעה, על-מנת להעביר לו את המסר שאתם שם בשבילו גם אם הוא לא רואה אתכם אלא רק שומע אתכם.

לסיום, מומלץ לאמץ חפץ מעבר עבור השינה, גם בהרדמות מחוץ לבית. תינוקות רבים יאמצו חפץ מעבר בעצמם, ייקשרו אליו והוא יישאר עמם וינחם אותם ברגעים הקשים. ניתן גם ליזום ולסגל עבורם חפץ מעבר (מומלץ חיתול טטרא שגם אם ייעלם או יתבלה – תמיד יש לו תחליף...), עליו ניתן להתיז חלב אם או לישון איתו בלילה, על מנת שיספוג את ריחה של האם. את חפץ מומלץ לתת לתינוק ברגעים טובים ונעימים, ולאחר שייקשר אליו – להשכיב אותו לישון ביחד איתו. בימים הקשים הראשונים ניתן גם להישאר עמם בחדר עד שיירדמו, מבלי לייצר אינטראקציה, ובאופן הדרגתי אחת לכמה ימים להתרחק ממיטתם עד שישובו להירדמות העצמאית.

*הכותבת שרי גלזר היא יועצת שינה ומנחת הורים

יש לך שאלות לשרי? את מוזמנת לכתוב לה

>> בפעם הקודמת: כמה פעמים ביום התינוק שלכם ישן?