כשאלה הייתה בת שלושה שבועות, הפסקתי להניק, וזה היה אחד הדברים הכי קשים שנאלצתי לעבור. תחושת הכישלון ליוותה אותי זמן רב אחרי ההחלטה. הרגשתי שאני מאכזבת את עצמי, אותה, את הסביבה. הרגשתי שאני לא האמא שאני אמורה להיות. שאני חצי, שאני תחליף של הדבר האמיתי.
בכל פעם שמישהו היה שואל אותי ברחוב אם אני מניקה (כאילו זאת שאלה נורמטיבית לשאול אדם זר, אבל נניח לזה לרגע), מצאתי את עצמי מתנצלת, מתחפרת בתוך עצמי, מגמגמת ובעיקר מובסת.
תראו אותי, יוצא לי חלב!
אחרי תקופה לא מבוטלת, הצלחתי לצאת מהקיבעון הזה. אלה גדלה על תחליפי חלב והוכיחה לי שלא מדובר במאכל שטני. למעשה, היא גדלה להיות ילדה בריאה (טפו, טפו, טפו) עם מערכת חיסונית נאה בהחלט. ולאט לאט הצלחתי להבין שאיכויותיה של אם אוהבת לא טמונים אך ורק בחלב שיוצא מגופה.
עם זאת, כשהתבשרתי על ההריון השני, היה לי ברור שאני רוצה לנסות שוב. על אף שזכרתי היטב את הכאב העצום שסבלתי ממנו בהנקה, את הקושי בייצור החלב, את הדכדוך שהיה לי לאחר לידתה של אלה, את חוסר התיאבון, העייפות והתסכול - קיוויתי שהפעם זה יהיה שונה. "אבל אם זה לא יצליח, אני לא אתן לעצמי להגיע למקומות קשים ופשוט אפסיק", אמרתי לאמי שחששה שאותו תסריט יחזור על עצמו.
ההתחלה הייתה נפלאה. אוהד נולד במשקל נאה של 3.400, קילו מעל משקל הלידה של אלה, מה שהקל מאוד על הסיפתח. לא הייתה היסטריה שיעלה במשקל וכמה שיותר מהר, ושמחתי ליישם את עצות ההנקה שקיבלתי עם אלה. הצלחתי לחבר אותו לפטמה יחסית בקלות, זיהיתי מתי הוא יונק ומתי הוא מוצץ ונדמה היה שאני על הגל. המצב רוח היה בשמיים. אני זוכרת את תחושת הניצחון. סוג של גאווה עצמית. "הנה, אני עושה את מה שכולן מדברות עליו. יוצא לי חלב!", חשבתי לעצמי.
הנקתי אותו בציבור עם סינר דנדש, הייתי מאושרת לראות את פניו הזעירים צמודים לדדיי ומקבלים מזון, וקלטתי שאנשים מסתכלים עליי באיזה סיפוק. כאילו התקבלתי לחבורה של האמהות הנכונות. הי, הייתה אפילו אחת שאמרה לי: "איזה רגע מקסים זה", ולבי התרחב. רגע אחד מיוחד במיוחד שזכור לי היה כשאלה רצתה להאכיל את הבובה שלה, שושה. היא הרימה את החולצה, הצמידה אותה לחזה, ואמרה: "אמא, תראי, אני נותנת לה חלב", וזלגה לי דמעה של התרגשות.
למה לעבור לתחליף? הוא יונק, למען השם
אבל ארבעה ימים בבית, ומשהו פתאום לא התיישב טוב. אוהד לא עשה קקי, לא היה ניחוח כלל אחרי הנקות, דרש ציצי 24 שעות, וישן מעט מאוד. מעט מדי, גם עבור תינוק. מיהרתי להזמין את אותה יועצת הנקה שעזרה לי עם אלה. כשזו באה לייעץ לי במקרה של אלה, זה קרה שבועיים אחרי שאלה נולדה. היה לי מעט חלב שכן אלה רק מצצה ולא ינקה, אלה הייתה קטנטונת, וההמלצה שלה הייתה לשלב שאיבות לצד הנקה, משום שהיא זקוקה הייתה לכמויות שהגוף שלי התקשה לייצר באותו הזמן.
הפעם, הדיאגנוזה שלה הייתה מעודדת יותר. היא לימדה אותי לתת הנקות איכותיות, כאלה שמרוקנות את השד עד תום, ואכן בסוף הביקור – אוהד נשפך בתנוחת הלוחם המותש וישן. תחושת האושר הייתה עילאית. למעשה, עייפה ככל שהייתי, רק חיכיתי שהוא יתעורר, כדי שאוכל להמשיך להניק אותו כמו מלכה. "עכשיו רק חשוב לבדוק שהוא עושה קקי", היא אמרה לי.
אבל אוהד לא עשה קקי. הוא גם עלה מעט במשקל. "ייתכן ואין מספיק חלב. אני ממליצה על כמוסות להגברת החלב ולהניק מתי שהוא רק רוצה", היא אמרה. עשיתי זאת. ובמקביל גם התחלתי לשאוב ושוב גיליתי שמדובר בכמויות מזעריות.
לא ישנתי. אבל סירבתי להכניס לפיו תחליף חלב. כי זה עובד לי. כי הוא מתחבר בקלות. כי הוא יונק למען השם. כי יש לי ים של חזיות הנקה נפלאות. כי אני יורדת במשקל בקצב מסחרר. כי אלה מחקה אותי. כי כולם מסביבי מסתכלים עליי ובטח אומרים לעצמם: איזה יופי, היא מצליחה הפעם. כי אני אמא נפלאה. הכי טובה שיש.
אבל בפועל, אוהד לא עשה קקי במשך יותר משבוע. הוא בכה והיה עצבני ולא ישן וכל זה כי הוא לא היה שבע. ולא ראיתי בו תינוק מתוק, אלא משהו שצריך להאכיל אותו כדי שיילך לישון סוף סוף.
חדלתי ממעגל הטירוף הזה
שלושה שבועות זה החזיק מעמד, עד שהחלטתי בלב שבור שאני נותנת לו מנה של תחליף חלב. הסיבה הייתה שאלה יצאה לחופשת פסח של שבוע והיה לי ברור שאין אפשרות להעביר שבוע בבית כשאוהד דבוק לי לציצי ואלה האומללה תחפש את עצמה. ובדיוק כמו אלה, זה היה רגע קשה. ערבבתי את התחליף, הגשתי לפיו והוא גמע אותו בשניות. ובדיוק כמו עם אלה, הוא נרדם לשעתיים וחצי שלמות. ישן כמו מלך.
אני זוכרת שבכיתי. לא האמנתי שזה שוב קורה לי. איך לעזאזל חזרתי לאותה נקודה שהבטחתי שלא אהיה בה. הבנתי שהרצון העז שלי להניק גבר על הצרכים הבסיסיים של אוהד. כמה אבסורד: הייתי כל כך להוטה להניק כדי לתת לו את מה שהוא צריך, שלא שמתי לב למה הוא באמת צריך. אירוני, הא? אגואיסטית, חושבת רק על עצמי. כשחשבתי לעומק למה כל כך חשוב לי להניק, היו לי המון נימוקים, אבל הסיבה "כי חלב אם זה הכי טוב", לא הייתה בראש הרשימה.
בסוף שילבתי בין הנקה, שאיבה ותחליף במשך שלושה שבועות נוספים, עד שחדלתי ממעגל הטירוף הזה. התחליפים ניצחו. ההנקה תמה. ואלה התחילה לתת לשושה שלה בקבוק, כמו אמא.
"ויתרתי. מה אני אגיד לך? אולי אני עצלנית, אולי אני לא מספיק פייטרית אבל אני לא מסוגלת יותר", אמרתי לאפרת שנלחמה בשיניים עם ההנקה של בתה הבכורה וכעת בהריון שני. "אני דווקא לא רואה את זה ככה", היא ענתה. "אני חושבת שאם זה שוב יהיה לי קשה הפעם, אני לא אלחם. זה לא שווה את זה. יש לי עוד ילדה בבית ולא מגיע לה שאמא תהיה מנוטרלת. הפעם אני רוצה להנות מחופשת הלידה ולא להיתקע בבית חודשיים בניסיון להניק".
אז זה מה שעשיתי. בחופשת פסח, היינו בצימר, ובילינו כל יום במקום אחר, ואוהד זכה לאכול, לישון ולהעלות במשקל. אז זהו. גם הפעם זה לא הצליח לי, ועל אף ההבטחה שהבטחתי לאמי, גם הפעם זה היה קשה והיה מלווה בתחושות כואבות. אבל יש בכל זאת משהו אחר בפעם הזאת. היום אני מסוגלת לשחרר את זה יותר מהר. לא להיתקע בתחושת הכישלון.
להרגיש שלמה עם ההחלטות שלי ולהבין באמת ובתמים שחלב אם הוא לא מה שיהפוך אותי לאמא שאני שואפת להיות. זה סעיף נפלא לרזומה, אבל הוא לא מה שיקבע את גורלי.