למרות שאת הלידה הראשונה ילדתי בבית, מבחירה, בלידה של אורין החלטתי ללכת לבית החולים. אני מנהלת פעוטון בביתי, בעלי עובד מהבית וכל הזמן יש כאן תנועה של אנשים, כך שהיה נראה לי לא נכון ולא מתאים ללדת כאן.
באיזו מיילדת את בוחרת?
לאורך ההריון, מי שעשתה לי את המעקב הייתה מיילדת. בתחילת ההריון הולכים למעין מרפאה, ושם מראים לך תמונות של מיילדות, כמו במשרד שידוכים. את בוחרת את מי שאת רוצה שתלווה אותך, והיא מוצמדת אלייך לאורך ההריון וכמובן בלידה. את רוב הבדיקות והמעקב היא עושה, וכמו שאפשר לנחש, המעקב הרבה פחות צמוד ודאגני ממה שנהוג בישראל, ממה ששמעתי מחברות ובנות משפחה שילדו בארץ.
באף אחד מההריונות שלי לא עשינו קורס הכנה ללידה. אני חושבת שזה פתרון קל, של הורים שאין להם זמן או כוח לבדוק, לקרוא ולחקור בעצמם. בעיניי זה גימיק, כמו הרבה דברים שקשורים בהורות, שפוגש את חוסר הרצון של הורים להתמודד ולהתאמץ. אני, בכל אופן, הרגשתי מאוד מוכנה גם בלי לשלם לאדם זר שיעשה בשבילי את העבודה, קראתי והגעתי עם כל הידע הדרוש.
ההריון עבר בסדר גמור, ועבדתי ממש עד היום האחרון, פשוטו כמשמעו. בעיצומו של שבוע 40 הייתי אצל המיילדת שלי, עם צירים לא סדירים. כמה שעות אחר כך כבר ירדו לי המים. התקשרתי למיילדת, שאמרה לי להיות קשובה לגוף שלי ושנהיה בקשר.
בדרך לבית חולים עצרנו בסאבווי
כל אותו יום היו לי צירים ארוכים, אבל מאוד מרווחים. המשכתי לשחק ולשיר עם הילדים בפעוטון, עם הפסקות בכל ציר. לקראת סוף היום הרגשתי שהגיע הזמן להגיע לבית חולים, כי הצירים היו הרבה יותר מורגשים.
אחרי שכל הילדים הלכו הביתה, סידרתי וניקיתי את הפעוטון, ארגנתי את הבן הגדול שלי והסענו אותו לחברים שהתנדבו לשמור עליו. בדרך לבית החולים ביקשתי מבעלי שיעצור בסאבווי, כי חששתי שהלידה תתארך ושאהיה רעבה. זו הייתה הסיטואציה הכי מצחיקה שאפשר לדמיין: אישה עם בטן של סוף חודש תשיעי עומדת בתור לסנדוויץ', מתנועעת ומהמהמת עם כל ציר. האנשים חשבו בהתחלה שאני צוחקת עליהם, אבל די מהר הבינו שאני רצינית, ושאני באמת קונה סנדוויץ' בדרך לחדר לידה. כמובן שוויתרו לי על התור, קניתי מהר את הכריך והמשכנו לבית החולים.
מכאן הכל כבר רץ ממש מהר. המיילדת קיבלה אותי, הראתה לי את חדר הלידה והתחילה למלא מים באמבטיה. הפתיחה שלי התקדמה במהירות – כשהגענו לבית החולים הייתי בפתיחה 5, ותוך שעה וחצי הגעתי לפתיחה גמורה. שלב הלחיצות היה קצר עוד יותר, ותוך שתי לחיצות אורין היה בחוץ. עוד לחיצה אחת לשלייה – והלידה הסתיימה.
כמו שסיפרתי, המיילדת שמלווה אותך לאורך ההריון מגיעה גם ללידה. בשלב האחרון, כשהתינוק יוצא, היא קוראת לעוד מיילדת, כדי שאחת תוכל להתרכז בטיפול בך והשנייה תטפל בתינוק. אני לא יודעת אם זה היה ככה רק אצלי, אבל בשתי הלידות שלי, גם בבית וגם בבית החולים, המיילדת השנייה הגיעה בדיוק בזמן, אין לי מושג איך הן מתזמנות את זה ככה. בנוסף, כמובן שיש תמיד מיילדת גיבוי, למקרה שאחת מהן לא תוכל להגיע, כך שאת באמת מכוסה מכל הכיוונים.
המיילדת שלי הייתה נהדרת, ואני יכולה להגיד שהנקתי רק בזכותה. היא כמובן גם באה לבקר אחרי הלידה, ונשארת איתך כמה שעות בבית החולים, ממש טיפול צמוד, עד שאת בטוחה בעצמך ומרגישה טוב יותר.
הכל תקין? את משתחררת הביתה
מכיוון שילדתי בלידה טבעית, בלי אפידורל או תרופות אחרות, שאלו אותי אם אני רוצה להשתחרר הביתה מיד באותו יום, או למחרת. כשאין סיבוכים או ניתוח, האשפוז מאוד קצר, ואפשר כמובן גם לוותר עליו וללכת הביתה מיד אחרי שמסיימים את הלידה והרישומים. מכיוון שכבר היה חושך, בחרנו להישאר ללילה, אבל למחרת כבר חזרנו הביתה, לבן הגדול שלנו, עם אחיו החדש.
את עניין המרחק מהמשפחות הכרתי עוד מהלידה הראשונה. זה לא הדבר הכי קל בעולם, אבל צריך להשלים עם הבחירה שלנו. הבחירה שלנו הייתה להגר, מכל מיני סיבות, וזה אחד המחירים שידענו שנצטרך לשלם. כשמקבלים את זה בהבנה, זה לא קשה. המשפחה שלי כמובן הגיעה אחרי הלידות, היו בברית והיה לי למה לחכות, ידעתי שהם יבואו וזה שימח אותי.
למרות שחופשת הלידה בקנדה נמשכת שנה – שלושה-ארבעה חודשים בתשלום מלא, והיתר בתשלום חלקי, בחרתי לחזור לעבוד די מהר. בגלל שאני עצמאית, וההורים ששולחים אליי את הילדים שלהם סומכים עליי, חזרתי לעבודה אחרי חודש – אבל מכיוון שהעבודה שלי בבית, ומאפשרת לי, לא באמת התנתקתי מאורין, והוא היה די צמוד אליי גם אחרי שחזרתי לעבוד.
חסידה דנן, מנהלת פעוטון בת 30, גרה בקנדה כבר שש שנים. וילדה שם את שני בניה: דוריאן-מרדכי בן חמש ואורין-שלום, בן שנה וחודשיים.