חיינו בקוסטה ריקה שבע שנים, בין 2003 ו-2009. כשנסענו מאיה, הבכורה, הייתה בת שנה ותשעה חודשים. היינו בשליחות מטעם עצמנו, רצינו לראות חיים אחרים, שונים מהמירוץ המטורף שחיינו בארץ. גרנו בכפר בשם מונטה-ורדה, בשמורת גשם על הר גבוה, והקמנו עסק: מסעדה ובר.
היה לי קשה לסמוך על הרופא המקומי
הלידה הראשונה בקוסטה ריקה הייתה בבית. בלידה הבאה התלבטתי מאוד, ובעיקר בגלל שהייתי מבוגרת יחסית החלטתי ללדת בבית חולים עם הרופא שליווה אותי במהלך ההריון, אחרי שווידאתי שיאפשרו לי ללדת לידה טבעית, להתנועע ולעבור את הלידה הכי טבעי שאפשר.
בענייני הריון, צריך להפריד בין הקהילה הזרה בקוסטה ריקה למקומיות. הזרות, בעיקר אמריקאיות ואירופיות, נעזרות בדרך כלל ברפואה הפרטית. עם זאת, הרופא שלי גר חמש שעות נסיעה ממני, ולאורך ההריון נפגשנו לבדיקה בערך אחת לחודשיים.
לא מבצעים שם בדיקות כמו שקיפות ערפית וחלבון עוברי, אלא אולטרסאונדים מדי פעם, סוג של סקירת מערכות בסיסית ביותר. יש הרבה פחות לחץ, פחות בדיקות, את לא שומעת מראש על כל המחלות שיכולות להיות לך ולעובר.
ההריון יותר אישי-משפחתי ופחות ציבורי-חברתי-צרכני. פשוט מגלים שצריך מעט מאוד, גם מבחינת ליווי רפואי וגם מבחינה צרכנית. זה נשמע מעולה, אבל לא תמיד אידאלי, והיה לי קצת קשה לסמוך על הרפואה המקומית. לפעמים הייתי אפילו מתקשרת לרופא שלי בארץ, כדי להיות בטוחה לגמרי.
נדיר לעשות בדיקת מי שפיר
בגלל שהייתי מבוגרת יחסית בהריונות שעברתי שם, בת 36 ובת 41, עשיתי מי שפיר, למרות שזה מאוד נדיר שם. ההפלות אסורות לפי חוק, אז אין ממש טעם לעשות. מלבד זאת, בגלל שאין בדיקות מקדימות יש פחות לחוץ לבדיקות הרציניות יותר.
למרות שהבדיקה מאוד נדירה שם, עושים אותה בקליניקה, ולא בבית חולים כמו כאן. מאוד חששתי, בגלל חוסר הניסיון של הרופא, ובאמת נדקרתי שלוש פעמים עד שהוא הצליח לשאוב, אבל אמרתי לעצמי שאני שם, בקוסטה ריקה, לטוב ולרע, ויהיה בסדר.
הריון ולידה בקוסטה ריקה הם לא תעשייה כמו כאן, אין חוגים לתינוקות ואין ממש מוסד של "קורס הכנה ללידה". הן מקבלות הדרכה בסיסית מהרופא, אבל לא מעבר.מכיוון שכבר ילדתי בארץ, ועברתי קורס בישראל, לא הרגשתי צורך מיוחד לעבור קורס נוסף.
בקוסטה ריקה גם אין ממש אופנה של בגדי הריון. האווירה מאוד פשוטה ולא צרכנית, הן מחליפות ביניהן בגדים ומשאילות אחת לשנייה. במקרה שלי, בגלל שאני מורה ליוגה, פשוט הסתובבתי עם בגדי העבודה שלי, שהם הכי נוחים שיש.
חדר פרטי תמורת 300 דולר ללילה
בלידה ליוו אותי רופא ילדים ורופא נשים – זה מה שהחוק בקוסטה ריקה מחייב. למעשה היולדת משלמת לכל רופא בנפרד, ותשלום נוסף לבית החולים על השימוש בחדר הלידה ועל האשפוז.
בחרתי בד"ר ניסמן, רופא הנשים הקבוע שלי לאורך השהות בקוסטה ריקה. הוא יהודי, ואפילו מדבר עברית והתמחה שנה ברמב"ם. הרופא היה ד"ר אורוסקו, רופא הילדים שלנו וגם הומאופת. ד"ר ניסמן, שהכיר את השגעונות שלי (רק לידה טבעית באה בחשבון), וידע שאת הלידה הקודמת ילדתי בבית, ביקש רשות מביה"ח לאפשר לי ללדת באותו חדר בו אני גם עוברת את הצירים, ולא בחדר לידה סטרילי נפרד, כפי שנהוג שם.
הלידה הייתה מהירה מאוד, תוך פחות משעתיים מרגע שהגענו לבית החולים אוריאנה הייתה בחוץ. התשלום שלנו לבית החולים כלל לילה אחד, אבל החלטנו להאריך בעוד לילה, תמורת 300 דולר. החדר כמובן פרטי, מאוד מפנק, מוגשות ארוחות טעימות ואפילו יש אחות שבאה לקלח אותך בחדר – עד רמת סיבון יסודי של כפות הרגליים.
לשמחתי, בבית החולים היו מאוד קשובים לבקשות שלנו, לא חיסנו ולא קילחו את אוריאנה מיד אחרי הלידה ואפשרו לנו ביות מלא בלי בעיה.
בדומה לישראל, יש למקומיות חופשת לידה של חודשיים-שלושה - זו מדינה מאוד סוציאלית. הנשים יכולות לצאת לחופשה עד חודש לפני הלידה, כדי להתכונן ולנוח. בכפר שגרנו בו לא היה מקובל לשלוח ילדים למסגרת לפני גיל שלוש. בסן-חוזה, עיר הבירה, הרבה יותר מקובל לקחת מטפלת, אבל אני לא חושבת שיש מעונות לגילאים צעירים כמו אצלנו.
הרבה סבתות מגדלות את הילדים, בעיקר כשהאמא צעירה מאוד, כמו רבות מהיולדות שם. לנו הייתה מטפלת מקומית, שהייתה כמו "נני" של פעם, שמבשלת ומנקה. זה יחסית לא יקר, ונפלנו על מישהי מקסימה שהייתה ממש חלק מהמשפחה. ככה הבנות למדו ספרדית שוטפת מגיל צעיר.
גלית דגני-סמילנסקי, בת 44. מורה ליוגה. אמא של מאיה, 10 וחצי שנולדה בארץ, ללי בת שבע וחצי, שנולדה בקוסטה ריקה בלידת בית ואוריאנה בת השלוש, שנולדה בבית חולים בקוסטה ריקה.