"כשנכנסתי להריון עם שיר בני הבכור לפני כמעט 7 שנים, הרגשתי כל כך מוכנה שאפילו לא רציתי לחכות 9 חודשים עד הלידה", מספרת רותם בוסאני (36) מרמת פנקס, "המילה אמא ריגשה אותי עד דמעות, כמה חום ואהבה יש בתואר הזה. חיכיתי להיות אמא, תמיד דמיינתי איזו אמא אהיה, איך הוא יניח עליי ראש ויירגע, איך ירוץ לזרועותיי".
אבל אז, דווקא אחרי הלידה שלה, הגיעה העצבות. בוסאני ניסתה לתפקד כרגיל, אבל קברה את הרגשות שלה בתוכה, לא טיפלה בעצמה, ולמעשה לא חשבה בכלל שיש במה לטפל. לדבריה, אף אחד בסביבתה לא זיהה את מה שעובר עליה – דיכאון אחרי לידה.
גם בעלה ישי חיכה לילד שיגיע, אבל בזמן שהוא הפך לאבא ב"טבעיות ראויה להערצה" לדבריה, הוא לא הצליח להבין למה היא מתקשה לטפל בבית ובילדים. "הוא חשב שחופשת לידה אמורה להיות חופשה. אני חושבת שהוא הרגיש שקוף, הוא לא ידע איך לעזור לי", היא מספרת, "הוא הרגיע, רחץ, ליטף, עטף וגונן, ואני הבטתי מהצד וקינאתי".
עם הזמן הקנאה של בוסאני הפכה לכעס על עצמה. "הקשר ביני לבין שיר התרחק – הוא רצה את אבא שלו הרבה יותר, בכה לאבא ולא לאמא", היא מספרת, "אם יש משהו שאני מצטיינת בו, זה לשים מסכה, להדחיק ולשדר לעולם שהכל בסדר, ועדיין, בלילה כשכולם ישנו, הייתי עומדת מעל העריסה שלו ובוכה, מתנצלת בפניו שהוא קיבל אותי כאמא ומתחננת לאלוהים שייתן לי כוחות להיות אחרת בשבילו. כשהייתי ערה איתו לילה שלם כשהוא היה חולה ובבוקר הוא היה הולך ישר לאבא, הייתי נכנסת למקלחת ובוכה עד שלא נשארו לי דמעות".
עבור בוסאני, בעלת חנות לשמלות כלה יד שנייה, דווקא העיסוק עם אנשים שמחים הדגיש את הקושי. מצד אחד העבודה הסבה לה רגעי אושר, אך מצד שני זאת הייתה בועה.
"שלושה שבועות הייתי בהזיות"
כששיר היה בן 3, רותם ילדה את בנה השני, מור. "איתו הכל היה אחרת, רגוע. אני הייתי רגועה, שרתי לו והכלתי את רגעי הבכי והכאב, גם אם הם נמשכו הרבה זמן". זה הרגע שבו בוסאני הבינה מה חוותה כשילדה את שיר.
אבל אז, כשמור היה בן 3 חודשים, חוותה בוסאני התקף פסיכוטי בעקבות הלידה. "זה קרה כי לא טיפלתי בדיכאון שסחבתי כל השנים האלו", היא מסבירה, "שלושה שבועות בערך הייתי בהזיות. לא הבנתי לרגע שמשהו לא בסדר, הייתי בטוחה שפשוט עליתי בדרגת המודעות ועכשיו אני זוכה להכיר את כוחו של היקום, את כל מה שמלמדים בספר הסוד או בסדנאות התפתחות למיניהן, אני חווה על בשרי. המחשבות שלי הנחו אותי איך נכון לפעול, איך להתמקד ברגע ולהשאיר בצד רעשי רקע, איך להבחין בסימנים קטנים מהיקום שמובילים אותנו בנתיב הנכון לנו".
מצד אחד אהבתי את מור אהבה כנה ועצומה, ועם זאת הייתי חסרת סבלנות, חוויתי קושי לבצע איתו פעולות בסיסיות", מספרת בוסאני, "נכשלת בבית כי לא הספקתי הכל, נכשלתי בזוגיות כי לא נתתי מספיק תשומת לב, נכשלתי בעסק כי הייתי עייפה ולא הספקתי להגיע לכל המטלות, ובעיקר נכשלתי במהות שלי. מנעד הרגשות שלי השתנה בקצב מהיר – אהבה, שמחה, כעס וקנאה התערבבו אחד בשני".
איך זה התחיל?
"היו לי הזיות. זה התחיל בקטנה. דיברתי עם בעלי על זה שאנחנו טסים למיאמי. אמרתי לו – תראה כמה שפע יש בעולם, היקום מדבר אלינו. סיפור שלם שהמוח שלי בנה. לקחתי מזוודה שהיו בה תמונות של הילדים, מזכרות. כאן הבינו שמשהו לא לגמרי תקין איתי, אז שיתפו איתי פעולה, וכשהייתי פיזית עם המזוודה, אמרו לי שרגע לפני צריך לעבור אצל מישהי, ולקחו אותי לפסיכיאטרית".
משם עברה בוסאני לביתו של אביה, שם נשארה חודשיים במצב של אשפוז מלא, עם שמירה של 24 שעות ביממה וביקור של פסיכיאטרית פעם בשבוע. "סגרו את הדלת, סגרו את החלונות, המוח שלי היה צריך להיטען מחדש. קיבלתי כדורים חזקים שעשו לי ריסטארט למוח, שמהיי הורידו אותי לתהום שחורה עמוקה ואכזרית", היא מספרת, "ישנתי ימים, קמתי כמו זומבי, כעסתי עליהם שהם הרסו לי את החלום של מיאמי. עשיתי לכולם מסע פרידה. שכבתי במיטה בלי מקלחת, את הכדורים הייתי זורקת מהחלון, צרחתי על כולם. מלא תסכול, שנאה עצמית, על לאן הגעתי ומה עכשיו".
אחותה של בוסאני לקחה חופשה לזמן לא ידוע מהעבודה, הוריה הגרושים חברו לחזית משותפת, וכל מעגלי התמיכה שלה נחלצו לעזרתה, אבל בוסאני נשארה במיטה ימים ארוכים, רק בוכה וישנה. " שיר לא ראה אותי כל התקופה הזו, אנשים אחרים טיפלו לי בילדים, וגם בי, כמו ילדה בעצמי", היא מספרת, "באותו זמן רק רציתי להתעורר מהסיוט הזה ולגלות שחלמתי הכל. לא רציתי לחייך, לא רציתי להקשיב, רק למות ולסיים עם הסבל הנוראי הזה. הרגשתי שאישה חדשה השתלטה עליי, אישה שכלום לא טוב לה, שלא נהנית משום דבר, רק כועסת על העולם, חסרת סבלנות וחסרת מוטיבציה. אני זוכרת את עצמי מדברת עם חברה בטלפון ובוכה לה שאין לי מושג איך יוצאים מזה. פחדתי שככה אני אשאר, שזאת אני החדשה, אבל לא רציתי אותה, אז בשביל מה להישאר כאן ולסבול? חיפשתי סיפורים של נשים שעברו התקף כמו שלי ועכשיו הן בטוב, והתקשיתי למצוא. הפחד הכי גדול שלי היה להישאר בעצבות, שאלו יהיו חיי החדשים מעכשיו ואילך".
"לקחו לי את הילד. זה שבר אותי לגמרי"
רגע השינוי של בוסאני הגיע דווקא אחרי השבר הכי גדול. "הפסיכיאטרית שלי חששה מזה שמור נמצא אצל אבא שלי איתי, ולכן גם אותו לקחו לי. זה היה מה ששבר אותי לגמרי", היא מספרת, אבל דווקא בני משפחתה הבינו שזה מה שעלול לגרום לה לאבד לגמרי תקווה. למרות מה שנאמר להם, הם הביאו אליה את בנה. "לקחתי אותו למרפסת ושרתי לו, והוא נרדם עליי ונראה כל כך שלו ומתוק", היא מספרת, "הסתכלתי עליו וחייכתי, ותוך שנייה עלתה בי ההבנה שהמוח שלי השתלט עליי, שאני לא באמת שולטת בו אלא הוא בי. פחדתי שהמוח שלי פתאום יגיד לי לזרוק אותו מהמרפסת בקומה שישית, ורק המחשבה על זה גרמה לי להתחיל לרעוד. החזקתי אותו כל כך חזק ולא רציתי להרפות, פחדתי מעצמי וממה שאני עלולה לעשות".
בוסאני נכנסה עם בנה לחדר הפנימי ביותר, ואחזה בו בזרועותיה אוחזת בחוזקה. "כמו מנטרה אמרתי לעצמי בקול שאני יודעת שאני לא אפגע בו לעולם, ככה אולי 10 פעמים, עד שנרגעתי. הרי אני יודעת שגם בהזיות המחשבות שלי לימדו אותי איך להעצים את שיר, איך ליהנות משניהם. המשפחה שלי הייתה בשבילי במרכז לאורך כל הדרך, אז ברור שאני לא אפגע בתינוק שלי. ועדיין, ההבנה שהיו רגעים שבהם לא הייתי בשליטה ממש הפחידו אותי. באותו רגע הבנתי שאני מהמקום הזה יוצאת, שלילדים שלי מגיע יותר, שלי מגיע יותר".
כאן התחיל תהליך הריפוי של בוסאני והחזרה שלה לעצמה. היא התחילה לקחת את הכדורים שלה באופן מסודר, סגרה את העסק, ונשארה בבית במשך שנה שלמה. "הלחץ של מתי זה יעבור רק ממקד אותך על זה שזה לא יעבור", מסבירה בוסאני את התהליך, ומספרת שהוא לא היה פשוט. "לפרק את העסק שלי היה מאוד קשה, בעיקר כי זה היה בשלב שהתחלתי להריח את ההצלחה. שבועיים לפני זה הייתה עליי כתבה בטלוויזיה, מנחם הורוביץ הגיע לחנות שלי, חיכיתי להצלחה בכל נבכי ליבי, ופתאום לאבד את זה היה קשה ממש. גם בעלי היה במצב נפשי לא טוב, הוא הרגיש לבד ושאף אחד לא רואה אותו. הוא מאס בזה. הוא חי עם אישה בדיכאון וקיבל את כל מה שהיה לי בבטן, הוא קיבל כאפה".
זה לא מטה קסם, עשיתי פעולות כדי לצאת מזה", היא אומרת, "כתבתי במחברת כל יום מה עשיתי באותו יום, מתי הייתי בסדר היום, על מה אני מוקירה תודה. נתתי לעצמי יעדים קטנים, למשל לשתול עציצים. העציצים לא שרדו שבוע, אבל עצם העובדה שעשיתי את זה, עשתה לי טוב. תליתי בסלון תמונות, ניסיתי לשים וילון ולעצב מחדש, לקחת את שיר לזמן איכות. צפיתי ב-TED בהרצאות על חשיבה חיובית. היו גם שלושה חודשים שבהם לא היה לנו כסף לפסיכיאטר, הייתי כמו זומבי, נכנסתי לקירות. אבל אם אני מצאתי את הנתיב הזה החוצה, זה אומר שאפשר לצאת מזה. זה לא וואן וואי טיקט, צריך לאפשר לעצמך את הדרך החוצה".
"שיקמתי את הזוגיות שלי, ובהחלט אפשר להגיד שזה רק חיזק אותנו. חיזקתי ושיפרתי את היחסים עם שיר, התחלתי ללמוד איך להתנהל אחרת, איך ליהנות מהקיים, איך ליהנות מההורות שלי", היא מספרת. כיום בוסאני במצב נפשי מעולה לדבריה, והיא עובדת כשכירה בחברת אשראי.
"למה אנחנו לא מחבקות את עצמנו כמו את הילדים?"
בעקבות החוויה המטלטלת שבוסאני עברה, יש לה כמה עצות לאימהות צעירות אחרי לידה. "אימא יקרה, תני לעצמך את הקרדיט. אל תקשי על עצמך כל כך. תאפשרי לעצמך להרגיש את הדברים האלו", היא אומרת, "תמיד אני אומרת – אם הילד שלך היה בא אלייך ואומר שהוא כועס, היית מחבקת אותו. אז למה לעצמנו אנחנו לא יודעות לעשות את זה? תאפשרי ברוגע, תדאגי לעצמך, אף אחד לא דורש ממך להיות סופר וומן אחרי לידה".
בשבוע שעבר יצאה בוסאני עם הרצאה חדשה שנולדה מתוך החוויה שלה, שזכתה דווקא לשם "הדיכאון הטוב שלי". "אני מאמינה שאלוהים נותן לך מכשול שאת יכולה לעמוד בו", היא מסבירה, "רק ברגע שהבנתי שאני צריכה למצות את הטוב במה שקרה, התחיל השינוי לטובה. לא היה פשוט להיות בדיכאון, והיה מאוד קשה לראות את הטוב באותם ימים. לא היה לי הרבה על מה להוקיר תודה. העסק נפל, נכנסנו למצב כלכלי לא טוב, הילדים שלי לא היו איתי, המוח שלי בגד בי. אבל האמנתי שלא סתם יש לי דיכאון אחרי לידה, אמרתי לעצמי – בואי נתחיל לבחון למה. מעז יצא מתוק, והתחלתי לבחון את הנפש שלי. לכן בעיניי המשבר הזה היה לטובה. אני רוצה שנשים יסתכלו על זה ויבינו שאפשר להתרומם. אני מזמינה אתכן לשמוע על הדרך שעברתי, על המסע שלי, על רגעי הקושי והתסכול, על החששות והחרדות שלא הרפו מזה זמן ועל הדרך החוצה מהמיטה לימים יפים יותר ומספקים".