זכרתי במעומעם שפעם הייתי טיפוס שמח, מלא ויטאליות. חלומות. שאיפות. תשוקה. זכרתי גם שפעם אהבתי להיות עם אנשים ואהבתי לבלות ועכשיו כל מה שמעניין אותי זה לישון. לא להרגיש את המועקה.
"אז ככה זה יהיה כל החיים?" שאלתי פעם את גיסתי. "ככה כל הזמן? כל יום לקום, לטפל. לקחת לגן, לבשל, להחזיר מהגן, להאכיל, לשחק, להעביר איכשהו את השעות עד ארוחת הערב ומקלחות והשכבה. לישון ולקום באמצע הלילה. פעם. פעמיים. שלוש. ולקום שוב בבוקר לאותו יום בדיוק? ככה?."
(אורנה פיטוסי, מתוך הספר "הדובה הגדולה" של נורית טל-טנא, שרוצה לצאת לאור).
כשאנחנו שומעות חברה שמבטאת קושי גדול, עצבות, כשהיא לא מרגישה אהבה כלפי התינוק, או מרגישה חרטה, כעס, חוסר אונים, תשישות או חוסר הנאה – כמעט מיד נדלקת לנו נורה אדומה. יכול להיות שהיא בדיכאון אחרי לידה? איך אפשר לעזור לה? ואכן, הנורה הזאת נפלאה ומגייסת אותנו לעטוף ולהתגייס למען נשים אחרי לידה, אבל אולי לפעמים אנחנו נזכרות ונזכרים מאוחר מדי?
אני חוששת שלפעמים בלי לשים לב, אנחנו (וגם אני) מחכות להתמוטטות, לשבירה, לבקשת עזרה ברורה ומדויקת מצד אישה אחרי לידה. לפעמים אנחנו מחכות שהיא תגיד בצורה מפורשת שהיא צריכה עזרה, אולי כי נוח לנו להמשיך בשגרה ולהניח שהיא מסתדרת. "מדוע רק כשאנחנו בקושי אמיתי, במצב של נזקקות לעזרה, רק אז אנו זוכות למענה?", כתבה אוסי הורביץ באתר נשים מדברות אמהות, "מדוע העזרה לא ניתנת באופן אוטומטי לנשים אחרי לידה, כדי שלא נגיע למצב של הקושי הבלתי נסבל הזה, שלפעמים מתבטא בדיכאון?". ובאמת, למה? זאת בהחלט שאלה שראויה להישאל.
ללא תמיכה, הסיכון לדיכאון אחרי לידה גדל
כשאין תמיכה רגשית ופיזית לנשים אחרי לידה, כשהן מתמודדות כמעט לבד עם מציאות היומיום, הן נמצאות בסיכון גדול יותר להתמודד עם קושי רגשי או דיכאון. העדר תמיכה פיזית ורגשית הוא המנבא מספר אחת לדיכאון אחרי לידה, ולכן לא כדאי לחכות שאישה אחרי הלידה תגיע למפץ הגדול, לשבירה או להתמוטטות, אלא להיפך. הדבר המומלץ לעשות הוא להעניק לנשים אחרי לידה כל תמיכה רגשית ופיזית אפשרית, להיות איתן ולא להשאיר אותן בבידוד בין ארבע קירות. תמיכה כזו חייבת להיות הבסיס לכל האמהות כולן. נשים אחרי לידה וילדיהן זקוקים לבני/בנות הזוג שלהן בתקופה שאחרי הלידה, הן צריכות אוכל חם, הן צריכות עוד נשים להיפגש איתן, הן צריכות לישון, הן צריכות זוג ידיים נוסף שיהיה איתן במשך היום, הן צריכות לאכול, לשתות ולנשום, הן צריכות מישהי לפרוק אצלה את מה שהן מרגישות, וכשאין להן את כל זה – יש יותר סיכון שיתמודדו עם דיכאון. זה מוכח באינספור מחקרים. למרות כל זה, אין שום מערך מדיני שמתקצב תמיכה לנשים שאינן בדיכאון עדיין, והמצב נשאר על כנו.
המדינה אמנם עוסקת באיתור דיכאון אחרי לידה ובניסיון להבין מה המנגנונים היעילים לטיפול בו, אבל אין מספיק מחשבה שעוסקת במניעה או בהתמקדות בתמיכה לנשים כולן. לכולנו מגיעה עזרה מובנית, בלי שנצטרך להגיע להתמוטטות כדי לקבל אותה.
קושי רגשי אחרי לידה הוא בעיה חברתית
ההתייחסות הרווחת לקושי רגשי ודיכאון אחרי לידה היא כאל בעיה אישית שיש לפתור ברמה האישית, הזוגית או המשפחתית. אבל היא לא. קושי רגשי אחרי לידה הוא גם בעיה חברתית, מכיוון שרוב הנשים היום נכנסות למציאות לא מספיק טובה אחרי הלידה. לפעמים אנחנו שוכחות, אבל זה התפקיד של החברה לדאוג שיהיו מספיק ימי חופשה לבן הזוג כדי שיהיה איתן בבית, זה התפקיד של החברה לסבסד פעילויות ומקומות עוטפים לנשים כדי שייצאו מבדידותן, זה תפקיד החברה לדאוג למלווה בתקופה שאחרי הלידה לתמיכה פיזית ורגשית, זה תפקיד החברה להעניק מענה מיטיב ומקיף בכל שעות היממה לכל שאלה שעולה, זה התפקיד של החברה לבדוק מה הצרכים של נשים בתקופה הזאת ולעטוף אותן כדי שלא יקרסו.
אנחנו כל כך רגילות שנשים אחרי לידה מסתדרות (או קורסות) לבד, עד ששכחנו או לא ידענו שאפשר שתהיה גם מציאות אחרת. יש לא מעט מדינות בהן מגיעה אחות הביתה בשבועות הראשונים אחרי הלידה לביקורי בית, יש מדינות בהן ישנם מרכזי משפחה קהילתיים עם שפע פעילויות מסובסדות לנשים אחרי לידה, יש מדינות עם קו פתוח 24 שעות ביממה לייעוץ בכל שאלה שעולה, יש מדינות שבהן לבן הזוג יש חופשת לידה במקביל לחופשת הלידה של האמא וגם בנפרד ממנה, יש מדינות שמסבסדות מנקה/מבשלת לנשים שאין להן עזרה, יש מדינות שבהן בכל מבנה ציבורי יש חדרי הנקה מפנקים ומאובזרים, יש מדינות שמעניקות כרטיסים מוזלים לאמהות אחרי לידה כדי שיוכלו להיכנס למוזיאונים, פארקים וכו', ובכך מעודדות אותן לצאת מהבית להתאוורר.
מילוי צרכים בסיסיים הם הבסיס לקיומנו
עד שהמצב החברתי ישתנה, אני מקווה שכל אותן נשים שקורסות עכשיו ובטוחות שזה באשמתן, יזכרו שכל אחת מאיתנו זקוקה לים של עזרה ותמיכה שבלעדיה אנחנו באמת קורסות. כמו בסולם הצרכים של מאסלו, מילוי הצרכים הבסיסיים שלנו הם הבסיס לקיומנו, ומהווים את הקרקע לצמוח עליה. כשהצרכים הבסיסיים שלנו לא מתמלאים, סביר להניח שזה יגרום לסבל ולתחושות לא פשוטות לעלות – תחושות כלפי עצמנו, כלפי התינוק וכלפי ההורות.
אם מישהי קוראת את המילים האלה ומרגישה שהיא בקריסה או מלאה בתחושות לא קלות, היא יכולה להתחיל לבדוק – האם אני ישנה כמה שעות ברצף בכל יום? האם יש איתי מישהו/מישהי במשך היום? האם אני אוכלת אוכל מזין? האם יש לי עזרה בימים בהם התינוק/ת בוכה ברצף? האם יש מישהי שאני יכולה לדבר איתה בפתיחות? לפעמים עצם ההכרה בכך שהצרכים הבסיסיים לא מתמלאים מסייעת להפחית את האשמה כלפי תחושות לא נעימות שעולות או כלפי התנהגויות שהיינו רוצות שיהיו אחרת. אימוץ נקודת המבט הרואה בצרכים הבסיסיים כתנאי הכרחי למצב רגשי טוב אחרי לידה היא נקודת התחלה ששווה להתחיל בה, ומשם אפשר להמשיך ולבדוק מה יכול לעזור, לפי המצב האישי ותנאי המציאות.
לימור לוי אוסמי מלווה נשים בתהליך המעבר להורות. יוצרת האתר נשים מדברות אמהות.