כולנו מכירים את ההנחיות להורים במקרה של נחיתת חירום בטיסה. כשהצופרים מתחילים להבהב ומסכות החמצן נשלפות, עם כל הלחץ והדאגה לילדים – על האמא קודם כל לדאוג לעצמה למסכת החמצן, על מנת שתוכל לסייע לילדיה. את הרציונל הזה אימצו ביחידה לטיפול בדיכאון חריף אחרי לידה בניהולה של ד"ר ורד בר, שבמרכז הרפואי "שיבא" תל השומר, ומיישמים אותו יום יום – קודם כל האמא.
היום (ב') בשעה 21:15 ישודר הפרק הראשון של העונה החדשה לסדרה "יוצאים מהכלל", בכאן 11, שיתעסק בנושא הדיכאון אחרי לידה וילווה נשים ואימהות המתמודדות עם הכאב, ואת בני הזוג שלהן. "באופן אישי אני מתעסק כבר שנים במורכבות ובשקר הגדול הזה של ההורות", משתף רוני קובן – מגיש הסדרה, "בעידן שלנו מוכרים לך את ההפיכה שלך להורה כרגע המאושר ביותר בחייך, רגע שלא דומה לשום דבר אחר. מצד אחד הם צודקים כי יש בילדים אהבה ואושר בעוצמה שאתה לא חווה לפני, מצד שני אף אחד לא מספר על הקושי, על השינוי העצום ועל הדרמה המתרחשת, לפחות בשנה הראשונה להורות. אף אחד לא מדבר על כמה זה קשה, כמה אתה מאבד את עצמך, כמה זה משפיע על הזוגיות. פתאום יש מישהו בחיים שלך שרק רוצה ורק לוקח, אתה לא חופשי יותר".
"איך תסבירי שבמקום להיות מאושרת את בחרדה?"
קובן עצמו מעיד כי מלכתחילה היה פחות קרוב לנושא, מעצם היותו גבר, אך יחד עם זאת הבין שמדובר בתופעה מושתקת שחשוב וצריך לדבר עליה. מה שגרם לו, לדבריו, להבין שיש פה פצצה מתקתקת אלו התגובות לפרסומים בפרופיל האישי שלו לפני מספר ימים כחלק מקידום התוכנית. "אני חושב שהפוסט בו סיפרתי קצת על החוויות במחלקה הוא הפוסט הכי ויראלי שפרסמתי אי פעם", הוא משתף, "קיבלתי המון הודעות מהמון נשים שאומרות 'תודה שאתם מדברים על זה, אני סבלתי, התביישתי ושתקתי'. מדהים שהיום אנחנו בעידן שכבר באמת מדברים על הכל ומצלמים את הכל, ועדיין יש משהו בנושא הזה שהוא אחד הנושאים המושתקים שעוד נשארו. מדובר בבעיה הרפואית הכי מושתקת שיש והסיבה להסתרה הזו היא הבושה. הנשים לא מספרות ולמעשה רק הסביבה הקרובה אליהן יודעת. הרי איך תסבירי לעולם שבתקופה שאת אמורה להיות הכי מאושרת – את בחרדה? איך תספרי שלפעמים את מתחרטת שהבאת אותו לעולם? שאת לא אוהבת את התינוק שלך? אין לגיטימציה חברתית לנשים להיות עצובות אחרי הלידה ולכן הן מסתירות את זה ומתביישות וזה איום ונורא. מותר להרגיש הכל, אנחנו בני אדם, רק חייבים לטפל בזה וכששותקים זה לא קורה".
כחלק מהתהליך, במשך שלושה חודשים קובן פגש וליווה כאמור את קבוצה של נשים ביחידה לטיפול אינטנסיבי בדיכאון אחרי לידה שבתל השומר, אחת מהקליניקות הראשונות בארץ שעוסקות בתחום. "זה היה ממש מרגש לראות את התהליך שהנשים עצמן עברו", הוא נזכר, "בהתחלה פגשתי קבוצת נשים שנמצאות בתוך חור שחור וחושך, ואחרי שלושה חודשים כבר ראיתי אותן בלי הצל הזה, משוחררות, חופשיות והרבה יותר קרובות לתינוק, בטוחות באימהות שלהן, בתפקוד שלהן, בקשר שלהן עם התינוק וביכולת שלהן לאהוב אותו. כעיתונאי לא יוצא לך הרבה לגעת במשהו שנחשב פצע חברתי, טאבו שלא נוגעים בו, להרים מסך מעל תופעה לא מדוברת ואם נצליח להפיג במשהו את קשר השתיקה והבושה - דיינו".
עושות כל מה שצריך לעשות – אבל מתות מבפנים
וכדי להבין כמה הפער, בין ההשתקה והמודעות לבין המציאות בשטח, הוא עצום – כדאי לעצור רגע ולדבר על נתונים. כיום אחת מתוך 5-6 נשים תחווה דיכאון אחרי לידה. מדובר בסדר גודל של כ-30 אלף יולדות בשנה, וזה מבלי להתייחס לתופעת ה-"בייבי בלוז", שמוגדרת כתחושת דכדוך, חוסר שקט ומצבי רוח לאחר הלידה, שלרוב נוטה לחלוף תוך שבועיים שלושה מהלידה עצמה. דיכאון אחרי לידה מאופיין כדיכאון וחרדה קשים מאוד שהרבה נשים חוות ועד לא מזמן לא היה להן שום מקום לפרוק את התחושה ולהתמודד איתה.
"בעיניי שיפוטיות היא הבעיה הכי גדולה פה", עונה קובן לשאלה מדוע לדעתו זה קורה, "גם לי לקח זמן להבין את זה גם כי אני עברתי תהליך וגם כי אין מה לעשות , אני גבר. בהתחלה שמעתי טקסטים ואמירות מאוד קשות – אימהות שלא מצליחות להתחבר לילד, שמרגישות דחייה, ריחוק, ניכור, שנאה. אלו אמירות שקשה להכיל, אבל לאט לאט אתה רואה כמה הן פוחדות לצאת החוצה וכמה הן נמצאות תחת איזושהי תחושה שעולם שלם שופט אותן לחומרה ומכניס אותן לסד של סטנדרטים לא אנושיים. אם יש משהו שמכעיס אותי אחרי המסע הזה – זה השיפוט. אנחנו עושים כל כך הרבה דברים כדי להקל על עצמנו, אבל מאמא יש לנו ציפיות דרקוניות נטולות חמלה – אמא נתפסת ככוח טבע או בריה קדומה שאמורה לא לעשות טעויות ורק לשרת, לטפל, לאהוב ולהיות שם תמיד בשבילך – וזה בלתי אפשרי. אחד הדברים שהאימהות לומדות בתהליך, וגם אני למדתי, הוא להיפרד מה'אמא' הזו, הכל יכולה, ולהבין שהיא לא קיימת. כשהן נפרדות ממנה הן הרבה יותר משוחררות ויכולות להיות האמא שהן רוצות ויכולות להיות".
עוד נקודה מעניינת אליה מתייחס קובן הוא הדימוי שיש לנו כחברה על נשים בדיכאון אחרי לידה. "הרבה פעמים אנשים חושבים שמדובר באישה דיכאונית שלא זזה מהמיטה", הוא מסביר, "אבל זה לא נכון. הרבה מהן סופר תפקודיות ועושות מעל ומעבר בשביל התינוק, רק שבמקביל הן מתות מבפנים, לא מספרות לאף אחד, מחייכות כשאומרים להן שהתינוק מהמם אבל בפנים מרגישות נורא. השיפוטיות מונעת מהן לחפש עזרה וזה מחמיר את המצב".
הבעלים לא מבינים והמשפחה המורחבת מאוכזבת
בדיוק עבור הצורך הזה של הימנעות משיפוטיות וקבלת מענה מסביבה מחבקת ומכילה, הוקמה היחידה לדיכאון אחרי לידה. "המקום הזה הוא באמת אחד המקומות הראשונים שבו פשוט מחבקים אותן, שנותנים להן מקום ואהבה בתוך החושך הגדול", משתף קובן, "לדבר על הציפיות שהיו לך, על הציפיות של החברה ממך, על הפחדים. בגלל שמדובר בתרפיה קבוצתית הנשים שם מבינות אחת את השניה, תומכות זו בזו ומביאות רגעים נדירים של העצמה נשית וחמלה נפשית – פתאום יש להן אפשרות להגיד את הדברים הכי לא נעימים וקיצוניים שיש להן בראש וזה מאוד משחרר. אני חושב שאחד הדברים שהכי כאב לי לגלות זה כמה הן מוצאות את עצמן לבד – הבעלים לא מבינים והמשפחה המורחבת לרוב מאוכזבת".
למעשה, העיקרון על פיו עובדת היחידה הוא הלגיטימציה לחוויה של הנשים. כשאישה פוגשת נשים נוספות שחוות את אותן חוויות כמוה היא מבינה שזה אנושי להרגיש עייפה ומותשת אחרי החוויה הפיזית הקשה והכואבת, היא מבינה שלא צריך להילחץ מזה שהאהבה לתינוק לא ניצתת ברגע הראשון. שזה בסדר לחוש חרדה וכאב, הכל מותר, זה אנושי.
מי שעוד זוכים לקבל תמיכה ביחידה אלו בני הזוג של הנשים המטופלות, שמשתתפים בעצמם בקבוצת תמיכה מקבילה. מדובר בהצצה נדירה למציאות מרתקת של חבורת גברים שעולמם קרס עליהם ובהתחלה הם פשוט לא יודעים איך להתמודד עם המצב החדש. כמו כן בפרק ניתן לראות גם את הזווית של טובת הילד שמקבלת גם היא מענה במקום. למעשה ביחידה ישנו פסיכולוג התפתחותי שהתפקיד שלו הוא לבדוק איך כל הדרמה הזאת של אבא ואמא משפיעה על התינוק. "הרבה פעמים קורים מצבים שתינוקות מחייכים מאוחר בגלל שכמעט לא חייכו אליהם או חווים בכי שלא נגמר, קשיים בהירדמות ובאכילה. זה די מדהים לראות איך ברגע שמייצבים את מצבה של האמא – הקשר עם התינוק מתחיל להיבנות והמצב שלו משתפר, הן יוצאות מהמצב של הנתק ואז מתחיל לקרות משהו וזה נורא מרגש לראות את זה", משתף קובן, "זו זכות לראות את הקשר הזה בין אמא לילד מתהווה למול המצלמה. לראות אמא שאומרת בפעם הראשונה לילד שלה 'אני אוהבת אותך' או בכלל מגדירה אותו 'ילד שלי' אחרי תקופה ארוכה שחשה מולו ניכור – זה מרגש מאוד".
"אף פעם לא פרידה במאה אחוז"
קושי נוסף שמשתף קובן הוא בחוויה שלו כמתעד, זה שמלווה את הנשים מהצד. "הרבה פעמים יש רגעים בפרק שאני מבקש להחזיק את התינוק או להאכיל אותו", הוא משתף בכנות, "מתישהו קלטתי שגם לי קשה להתמודד עם החושך הזה ואני רוצה לחבק את התינוקות האלה ולתת להם אהבה. העניין הוא שהייתי צריך להתמודד עם מגבלות הפוזיציה שלי – אני רק דוקומנטריסט, אורח בעולמות שלהן שלא באמת יכול לשנות את המציאות. מה שכן, העלאת המודעות זה דבר כל כך חשוב. פה כולנו יכולים לעזור. היחידה לדיכאון אחרי לידה היא ממש כמו מטוס בנחיתת חירום – זה מצב שבו כל הפוקוס חייב להיות על האמא. אנחנו מכירים את זה שבאים לבית של יולדת אחרי לידה או ברית – המון פעמים אף אחד בכלל לא מתייחס לקשיים של האמא, או עוזר לה ושואל מה שלומה – 'רק תראו לי את התינוק החמוד"'- וזה משהו שחייבים לשנות כי מי שעובר את הטלטלה הגדולה בסיפור הזה זו האמא, חייבים להסתכל עליה, לעזור לה ולהבין אותה".
וכך, בשתי וערב מלא רגש ואמפתיה, המצלמה נכנסת עמוק פנימה אל תוך קבוצת התמיכה הטיפולית של נשים המתמודדות עם דיכאון אחרי לידה משלב התפרצות הדיכאון, הסערה, החרדה, הטלטלה, הדרך המורכבת של ההתמודדות ועד הסוף הטוב.
וכשאנחנו כותבים "הסוף הטוב" אנחנו מבינים שלמעשה בעולמות אלו של בריאות הנפש אף פעם אין "סוף" מוגדר. למרבה המזל ברוב המקרים דיכאון אחרי לידה הוא תופעה חולפת, העוצמה פוחתת יחד עם החרדות וחוסר היכולת לישון. ההטבה עצמה אחרי תהליך טיפולי של כשלושה חודשים היא ניכרת באופן משמעותי, אך יחד עם זאת מדובר על יציאה מהמצב האקוטי, מהחושך. יחד עם זאת צריך להבין שמדובר במצב שאינו חולף לגמרי ואותן נשים ממשיכות להיפגש עם גורמים מקצועיים, לשתף, לדבר ובעיקר – להשתחרר מהצל הזה.
בסוף הפרק רואים את אחת האימהות המטופלות, לא מסוגלת לעזוב בתום התהליך ולהיפרד מהמחלקה מהחשש שלא תהיה לה בחוץ מסגרת תומכת כזו. ד"ר ורד בר משיבה לה ברוך ובסבלנות – "זה אף פעם לא פרידה במאה אחוז, הדלת תמיד פתוחה ואתן תמיד יכולות לחזור". ואולי זה הסוד של כל הסיפור. הרי כמה מקומות כבר יש בעולם שמעניקים אהבה שאינה תלויה בדבר? ייתכן וכדי להעביר את הנתינה האימהית הבלתי נגמרת ובלתי תלויה – אותן נשים צריכות לקבל את חווית החיבוק, האישור, התמיכה והאהבה עוד פעם אחת. פעם אחרונה להיות ילדה. בסוף כל אמא צריכה לפעמים אמא.