אורנה קופרמן, פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית, ובן זוגה, רז קופרמן, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית, הקפידו ללדת את ארבעת ילדיהם בברקלי, קליפורניה – כל ילד בנסיעה נפרדת. הם מכנים את הדרכון האמריקאי של ילדיהם "מתנת לידה נפלאה". קופרמן נזכרת שבהריון השני, כשעמדה בתור להוצאת ויזה בשגרירות ארצות הברית, אמרה לתינוק שבבטן: "אתה לא תצטרך לעשות את זה".

בארצות הברית מתרחש בייבי בום ישראלי קטן: זוגות ברילוקיישן עושים הכל כדי שילדיהם ייוולדו בזמן השליחות. בשונה מישראל, ארצות הברית מעניקה אזרחות אוטומטית לכל תינוק ותינוקת שנולדים בשטחה, ללא קשר למעמדם ואזרחותם של ההורים. ישראלים רבים נמצאים בארצות הברית לתקופה קצובה, לצורך קידום הלימודים או הקריירה. המשפחות הללו מתכננות לחזור לישראל, שם מצפים ההורים להשתלב במקום טוב בשוק העבודה. ואולם בעוד שאת הקריירה הם בונים ומתכננים בישראל, את הלידות הם מתכננים בארצות הברית. אם לשפוט על פי הדיון הער בנושא ברשתות החברתיות, בקבוצות כמו "ישראלים בארצות הברית" או "מאמי גלובל – אימהות ישראליות בחו"ל", נראה כי הרחבת המשפחה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות נהפכה מתוצאה של רילוקיישן לאחת המטרות שלו.

רבים מהזוגות הישראלים שיש להם את האפשרות וההזדמנות לתכנן לידות בארצות הברית הם צעירים ומשכילים, עם מקצועות אטרקטיביים. יש להם סיבות טובות לצפות לחיים טובים ונוחים בישראל, ואין להם מוטיבציה מיידית להגר בעצמם. הדרכון האמריקאי של ילדיהם הוא בונוס של אפשרות עתידית, לא בחירה לחיים. חלק מהישראלים שהחליטו ללדת בארצות הברית מתארים מוטיבציה חזקה לעשות זאת כמטרה בפני עצמה.

אביעד אוחיון, למשל, הוא אב לשתי בנות המתגורר בפילדלפיה, בה הוא עובד בתחום הנדל"ן. לארצות הברית הוא הגיע כדי ללמוד תואר שני בתוכנית היוקרתית בבית הספר וורטון למנהל עסקים, והוא מתאר זאת כך: "ישראלים לא באים לעשות MA, אנחנו באים לעשות MBA – מייקינג בייביז אין אמריקה".

עיינה קדישזון, עורכת דין ואם לשניים, המתגוררת בניו יורק, מספרת: "החלטנו שאת הילדים נוליד שם, נישאר כמה שנים ואז נחזור. זה לא היה רילוקיישן. כשבאנו לא חיכה לנו כאן כלום. כמעט התייאשנו בהתחלה, בעלי לא מצא עבודה. זו היתה תקופה קשה, ואני מיד נכנסתי להריון. זה פחות או יותר מה שתכננו".

 

משפחת קדישזון (צילום: TheMarker)
משפחת קדישזון | צילום: TheMarker

"אוכלוסייה רגישה"

בעוד התופעה של ישראלים שמרחיבים את המשפחה בארצות הברית נהפכת נפוצה, השיחה על הנושא אינה פתוחה ופשוטה. פרסום של פוסט בנושא של בחירה ללדת ילדים בארצות הברית עורר תגובות קשות וארוכות בקבוצות הפייסבוק הרלוונטיות. רבים מהמגיבים סירבו להתראיין לכתבה זו, ולא מעט מהמרואיינים ביקשו שלא להזדהות בשמם האמיתי והמלא.

"זו אוכלוסייה רגישה מאוד", טוענת פרופ' לילך לב־ארי, ראש הרשות למחקר והערכה במכללת אורנים ומרצה בחוג לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר אילן. "לישראלים עדיין יש משקעים מהמשפט האומלל של יצחק רבין על היורדים, שהם נפולת של נמושות. יש מטען רגשי שמאוד מאפיין את המהגרים מישראל, של תחושה של בגידה מסוימת. כאילו מסתכלים עליהם ושואלים – 'איך יכולת לעשות את זה'". גם כשהבחירה נעשתה משיקולים פרקטיים, העיסוק בה נתפש כקשור לזהות האישית, הלאומית והמשפחתית של בני הזוג, ומעורר רגשות חזקים.

לב־ארי מדגישה כי שיעור הישראלים השבים לארץ לאחר תקופת מגורים בארצות הברית הוא גבוה יותר מאשר בקרב מהגרים ממדינות מפותחות מקבילות. עבור ישראלים אלה, ישראל היא יעד אטרקטיבי: "הקליטה של ישראלים חוזרים היא טובה. הם מקבלים תגמול עבור ההתקדמות שלהם בחו"ל, ולא חוזרים עם הזנב בין הרגליים. רבים חוזרים כי הם רוצים שהילדים יתחנכו בישראל, יחיו יחד עם המשפחה, ההורים והחברים. אלה גורמי משיכה חזקים".

פרופ' לילך לב־ארי (צילום: פוטו דיגיטלי יקנעם, TheMarker)
פרופ' לילך לב־ארי | צילום: פוטו דיגיטלי יקנעם, TheMarker

ייתכן שאפשר להסביר את הבחירה להוליד ילדים אמריקאים ולחזור לגור בישראל באמצעות המושג של זהות טרנס־לאומית. הזוגות הישראלים שחוזרים אינם רוצים לשנות את הזהות הלאומית או האישית שלהם, אך חשוב להם לספק לילדיהם נגישות לעולם גלובלי, ללא מחסומים. "מי שכבר היגר פעם אחת, הסיכויים שלו להגר שוב גדולים הרבה יותר משל אדם אחר", אומרת לב־ארי. "המהגרים עושים מה שהם יכולים כדי לשמר את הזכויות ואת האפשרויות. דרכון זר הוא נחשק מאוד, ועוזר לך להיות טרנס־לאומי, לחיות בעולם ללא גבולות, שמשותף לאנשים מלאומים שונים ומעמד דומה.

"ההתנהגות הזו היא נחלה של מעמד בינוני־גבוה בעיקר, שכן היא מצריכה אמצעים כלכליים ואפשרויות שלא פתוחות בפני כל אחד. יש קבוצה של אנשים שדואגים לכך שילדיהם יהיו חלק מהעולם הטרנס־לאומי הזה, בעזרת דרכון זר, אמריקאי או אירופי". לטענת לב־ארי, הרצון לתת לילדים את משאב האזרחות הגלובלית הוא לא על חשבון הישראליות, אלא משלים אותה.

"בארץ בעלי היה צריך לרוץ לחפש אחות במסדרון"

מלבד הדרכון, אימהות ישראליות בארצות הברית ציינו שאיכות השירות הרפואי תרמה גם היא להחלטה ללדת שם. מיתר בולמש, אם לתינוק בן שנה ושמונה חודשים, שהצטרפה לבן זוגה כשהשלים את לימודי הדוקטורט שלו, מספרת כי בחרה ללדת בארצות הברית מאחר שהרגישה ששם תזכה לתמיכה רחבה ומקצועית יותר בלידה ביתית. "נכון שגם בארץ זה אפשרי, אבל בארצות הברית זה יותר נגיש וממוסד. ליווי ההריון נעשה עם המיילדות שבחרת, והוא מקצועי לחלוטין ומחליף רופא נשים. תהליך רישום היילוד קל מאוד לעומת הארץ, וגם בדיקות כמו לסינון שמיעה נעשות בקלות. המיילדות המשיכו ללוות אותי אחרי הלידה עד תום משכב הלידה, ובארץ זה לא קיים בכלל".

מיתר בולמש (צילום: אור זהבי, TheMarker)
מיתר בולמש | צילום: אור זהבי, TheMarker

ירדנה אלחדד, אם לבן חודשיים, נשמעת נחרצת כשהיא אומרת שלא היתה לה כל מחשבה ללדת בישראל. "גם לפני שעברנו לפה אמרתי לבעלי שאת הילדים שלי אני מתכוונת ללדת בארצות הברית", היא מספרת. "אחרי שביקרתי את גיסתי בישראל בשני בתי חולים שונים אחרי הלידות שלה, הזדעזעתי מכך שיש אתה עוד שתי נשים בחדר ואין שם אפילו טיפת פרטיות".

ההבדל ברמת ואופי השירות הרפואי המוענק ליולדת בין ישראל לבין ארצות הברית משקף את ההבדל בין מערכת ציבורית למערכת פרטית. בבתי חולים רבים בארצות הברית, הסטנדרט המקובל הוא חדר פרטי לאחר הלידה, שבו גם מיטה עבור בן או בת הזוג, כדי שיוכלו לתמוך ביולדת. א', אם לתינוק בן שנה, מספרת: "זה אמנם עולה לנו כאן המון כסף, אבל זה שווה את זה. האשפוז לאחר הלידה היה מדהים: חדרים פרטיים, ביות מלא ותפריט אוכל שמגיע ישר לחדר של היולדת. הרגשתי כמו בבית מלון. בנוסף, הרופא שליווה אותי בהריון היה המיילד".

ס', אם לשניים המתגוררת בניו יורק, ילדה את בנה הבכור בישראל – ואת הצעיר בארצות הברית. ההבדל בין שתי הלידות, לטענתה, הוא בעיקר בצוות הרפואי. "בישראל אנשי הצוות היו מעולים, אבל המספר שלהם במשמרת נמוך יותר. בארצות הברית הסבירו הכל בסבלנות, והיו איתי אחות ורופאה כל הזמן. בישראל, בעלי היה צריך לרוץ לחפש אחות במסדרון".

לכל הטוב הזה יש מחיר, כמובן. "בישראל את יולדת ומקבלת מענק לידה, בארצות הברית את יולדת ומקבלת חשבון של 2,000 דולר", מחייכת קדישזון. בארצות הברית, מחירו של ביטוח רפואי בסיסי נע בן 200 ל־500 דולר בחודש, וככל שהביטוח זול יותר, כך עולים דמי ההשתתפות העצמית. לידה ללא ביטוח רפואי עולה כמו בית קטן בפרברים: החשבון מגיע לכמה עשרות אלפי דולרים. בבתי חולים רבים, כל ביקור של רופא שנכנס לחדר להתעדכן בשלום היולדת מיתרגם בסיום האשפוז לשורה נוספת בחשבון. במדינה שבה הבריאות היא מוצר צריכה יקר, קל מאוד להתבלבל בין חביבות אנושית לבין שירות בתשלום.

"לחזור לבן גוריון עם מתנה"

כמעט כמו סבתא שקונה מתנות לנכדים כדי שיבוא לבקר, מדינת ישראל מפתה את הישראליות היולדות ברחבי העולם לשמר את הזיקה לישראל דרך מענק אשפוז ליולדות בחו"ל, שעשוי הגיע עד לסכום של 13,286 שקל, בהתאם להוצאות הלידה. בתמורה למענק זה המדינה מבקשת מהיולדת לרשום את התינוק גם כאזרח ישראלי, ולהמשיך לשלם דמי ביטוח לאומי. נראה כי מטרת המענק הזה אינה להקטין את מספר הלידות של ישראלים בחו"ל, אלא לעודד את הקשר של הישראלים לבית, למקום בו הם מקבלים דמי כיס תמורת הרחבת המשפחה.

נשים ישראליות רבות בארצות הברית מוכנות לוותר על התמיכה של אמא בזמן הלידה בתמורה לדרכון אמריקאי לרך הנולד, אולם הבחירה ללדת רחוק מהבית גובה לעתים מחיר גבוה. א', שילדה את בנה הבכור בחוף המזרחי, מספרת: "אמא שלי לא הצליחה לבלוע את זה, היא רצתה מאוד להגיע ולחוות איתי את חווית הלידה, אבל מאחר שלידה היא מאורע ללא תאריך מדויק, היא לא יכלה להיות איתי. אבא שלי לא היה בברית של הבן שלי. אנשים רבים הגיעו לברית אבל אני חשתי כל כך לבד. זה היה קשה מאוד רגשית, ועוד הייתי צריכה לעבור את זה עם אנשים זרים. טסתי חזרה לישראל עם תינוקת בת ארבעה שבועות, שגם זה לא קל. שלא לדבר על להיות בחדר לידה באנגלית, כשאני לא מבינה בדיוק את כל מה שהם אומרים לי. אבל בעיני זה שווה את המחיר".

קדישזון סיפרה כי גם עבורה, הבחירה היתה כרוכה בוויתור: "מבחינתי ההקרבה זה בעיקר הקריירה, בארץ אני עורכת דין. פה הייתי צריכה לעבור מבחן לשכה. מבחינתי הקרבתי גם את המשפחה. העובדה שהיא רחוקה היא הקרבה גדולה מאוד, ואני לא יודעת כמה אנשים מבינים את זה. קשה מאוד לעבור בגיל 30 פלוס למקום חדש, ולמצוא רשת חדשה של חברים. זה מאוד בודד בהתחלה".

לא עבור כולם הקשיים הללו נראים גדולים או משמעותיים. כשבני הזוג קופרמן מספרים על המאמצים שעשו כדי ללדת את ילדיהם בארצות הברית, הם מתארים זאת בקלילות רבה. "הילדה הראשונה נולדה בפוסט־דוקטורט. זה היה פשוט יחסית, וגם נוח", אומר רז קופרמן. "עם שני הילדים הבאים, בכל פעם קפצנו לארבעה חודשים לברקלי לקיץ. טסנו בחודש שביעי להריון, וחזרנו כשהתינוק בגיל 20 יום. יש תמיד שמועות שלא נותנים לנשים בהריון מתקדם לעלות על טיסות. בטיסה הלוך אורנה הכניסה את הבטן, למרות שלא באמת היה צורך. הילד השלישי שלנו נולד בשבתון.

"הלידה היחידה המסובכת היתה האחרונה. אורנה קיבלה הזמנה לעבוד במיקרוסופט, במדינת וושינגטון, שם הלידה לא היתה מכוסה על ידי הביטוח. אני קיבלתי משרה זמנית בברקלי, קליפורניה, עם ביטוח רפואי שמכסה גם את הלידה. חודשיים לפני הלידה עלינו על המכונית ולכיוון קליפורניה. היו צירים קלים בדרך, והסתכלנו על המפה ועקבנו אחרי בתי חולים, למקרה שהצירים יתגברו, אבל זה היה ליתר ביטחון – ולא היה ספק שנגיע לברקלי". ורעייתו מסכמת: "האזרחות האמריקאית חשובה יותר מחוויית הלידה. אזרחות אמריקאית זה שיקול משמעותי, ויש גם משהו מאוד נעים בלעשות את זה בשקט ולחזור לבן גוריון עם מתנה".

הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker

כתבות נוספות:
"למה שמישהו שמקבל 250 אלף דולר בשנה ירצה לעבוד בישראל?"
בדרך למדינת מזומן? שוק כרטיסי האשראי יעבור לסליקה יומית

9 חודשים - כל מה שצריך לדעת