ניתוח קיסרי הוא לא דבר שתמיד נעים לדבר עליו. לידה קיסרית היא חוויה מורכבת ומפחידה, גם פיזית ובעיקר נפשית. נשים רבות שילדו בלידה קיסרית מדווחות על רגשות של החמצה, אכזבה ואובדן אמון בגוף וביכולת ללדת. הצלקות שנשארות לאחר לידה קיסרית מזכירות לנשים את הלידה הקשה. צלקת היא זיכרון כואב, סיפור שמסופר על הגוף - מצד אחד חווית הבאת הילד לעולם אך מצד שני שינוי חיצוני בגוף.
לאחר שיח בקבוצת הפייסבוק "קיסר נולד", שם נשים שיתפו בתסכול כי תמונות הנשים לאחר ניתוח קיסרי במאגרי תמונות מציגות בטן שטוחה לחלוטין, שרחוקה ממראה הבטן של מרבית הנשים שנושאות בצלקת ה"פאוץ'", החליטה הקבוצה לצאת בפרויקט מרגש במיוחד שקורא תיגר על מודל היופי המיושן והלא מציאותי - "קיסריות לא מסתירות".
מדובר בפרויקט צילומי נשים לאחר ניתוח קיסרי עם הבייבי, כאשר הצלקת חשופה. התמונות לא מלוטשות על ידי הפוטושופ, אלא מצולמות באופן אומנותי. מדובר בנשים אמיתיות עם צלקות אמיתיות. ואת הסיפור שלהן הבאנו בפניכם, לשמוע מקרוב על חווית הלידה שלהן, כי אין להן מה להסתיר.
"כמעט איבדתי את החיים שלי"
עדי מוחה (35) אמא של לירז, בת 9.5 חודשים
"נכנסתי להיריון ספונטני אחרי שכל החיים הרופאים אמרו לי שאצטרך עזרה בכניסה להיריון. חודש לפני הכניסה להיריון היה חשד מגידול טרום סרטני. הלידה הייתה לידה בשבוע 36, בניתוח החירום כמעט איבדתי את החיים כי היו הידבקויות קשות. לאחר מכן גילו אצלי זיהום שסיכן אותי ונאבקתי על החיים במשך חודש בבית חולים. לאחר מכן הייתי במשך 4 חודשים בבית, בטיפול ההורים. מבחינתי אם אני והילדה בריאות - ניצחתי"
"הצלקת היא חלק ממני ואני שלמה איתה"
בת חן דולצ'י דיין (36) אמא של נינה, בת השנה ו-3 חודשים
"הצלקות והשינויים בבטן הן חלק נורמלי מהמראה שלי, מבחינתי אפשר להראות אותן ואפשר לדבר עליהן. מהרגע שנכנסתי להיריון תכננתי לידה טבעית במים, כי הייתה לי תחושה שאפידורל לא יהיה הדבר הכי טוב עבורי. ובכן, בדיוק בתאריך המשוער הייתה לי ירידת מים והתחלתי להרגיש צירים. נרגשים ולחוצים נסענו לבית החולים ואחרי הרבה ניסיונות, זירוזים ולמעלה מ-50 שעות צירים ללא פתיחה, ביקשתי ללדת בקיסרי. כמובן שאפידורל וגם הרדמה ספינאלית לא עבדו עליי, אז ילדתי בהרדמה מלאה בת בריאה ומתוקה בשם נינה. הצלקת שנשארה בבטן התווספה לזו שבגב, לזו שבברך, לאלה שבידיים וברגליים, הן חלק ממני ואני שלמה איתן ועם מה שהן הביאו".
"הפנמתי שאני הולכת לקראת ניתוח קיסרי שני"
מיכל גרוס (43) אמא של מיקה, בת חודשיים וחצי
"אובחנה אצלי שליית פתח בשבוע 16 להיריון. אף רופא לא העריך שהמצב ישתנה וכבר בשלב הזה הפנמתי שאני הולכת לקראת ניתוח קיסרי שני. בהמשך עלה חדש לשליה נעוצה ודובר על ניתוח בשבוע מוקדם, אולם בסוף הוסכם על שבוע 36. אחרי שנקבע המועד ניסו לשכנע אותי לדחות לשבוע 37, אבל אני התעקשתי על 36 לאור ניסיוני אחרי ההיריון הקודם. בסוף הקטנה הגיחה בשבוע 34 אחרי דרמה קטנה וניתוח סופר מורכב (לא הייתה נעיצות, אבל היו מלא הידבקויות)"
"חתכו אותי והוציאו את התינוק כשאני מרגישה הכל"
קארין דוידי פרץ (31) אמא של פלג, בן שנה וחצי
"הגעתי לבית החולים עם צירים ללא פתיחה בשבוע 39. במיון ראו שיש לי מיעוט מי שפיר והגעתי לזירוז. הזירוז גרם לציר שנתקע וגרם לפגיעה בתינוק, לא היה דופק. לקחו אותי לקיסרי חירום, חתכו והוציאו את פלג כשאני מרגישה הכול. המרדים הגיע רק אחרי שניסו להוציא את פלג בפעם השלישית. פלג הגיע לטיפול נמרץ בפגיה ושוחרר אחרי שבועיים בעקבות דימום שהיה לו במוח.
"זו הייתה ממש הרגשה של חוויה חוץ גופית"
מעיין חיון (34) אמא של אביה, בת 9 שבועות
"אביה הגיעה אלינו אחרי מסע ארוך של 7 שנים של טיפולי פוריות. נאמר לנו מהרופאים שיש לנו 5% סיכוי להיריון. היינו שבורים, אך אף פעם לא וויתרנו. נכנסתי כנגד כל הסיכויים להיריון. 9 חודשים של חששות, בדיקות, תפילות. בשבוע 40+1 הגעתי עם צירים לחדר לידה והתפתחה לידה תקינה, טובה עם צירים סדירים, אך כשהגעתי לפתיחה של 10 התינוקת שלי נכנסה למצוקה. השעון הראה 22:43 כשהרופאה הכריזה על חדר ניתוח, לא הבנתי מה קורה סביבי, תוך כדי שלוקחים אותי על המיטה לחדר ניתוח המיילדות הורידו לי את התכשיטים, שמו לי כובע והכינו אותי. בצד אחד המרדים שם לי חומר הרדמה ומהצד השני רופא אחר מכסה אותי ושם עליי אלכוהול כשרופא נוסף שהיה בחדר התחיל בניתוח. התחלתי לבכות, זו הייתה ממש הרגשה של חוויה חוץ גופית. בשעה 22:46 אביה שלנו הגיעה לעולם כנגד כל הסיכויים".