"אחותי ילדה תוך שעתיים!".
"איזה כיף לשכנה שלי ילדה בצ'יק".
"אוי מסכנה, הייתה תקועה בחדר לידה 14 שעות!" .
מכירה את הסיפורים האלה? ברור, מי לא. אני שואלת: שעתיים ממתי? 14 שעות ממתי? מה זה אומר בצ'יק? ובעצם, למה זה כל כך חשוב?
לידה היא תהליך שלוקח זמן. מלבד כמה בודדות שלא מרגישות כלל את הצירים, ויולדות בעשר דקות (אגב, לא בהכרח דבר טוב. תחשבי על הלחץ), רובינו נבלה שעות ארוכות בהתמודדות עם צירים. זו עובדה.
נחזור רגע לזו שילדה "תוך שעתיים". ממתי היא התחילה לספור? האם היא ספרה את כל השעות שהייתה בבית וכאב לה, אבל לא היה נורא והיא התמודדה? האם היא החלה לספור רק כשהגיעה לבית החולים? ומה עם זו ש"נתקעה 14 שעות"? האם יתכן שהיא לא הייתה בטוחה, והגיעה לבית החולים מוקדם מאוד, חששה לחזור הביתה, ונשארה שם גם בזמן שלא הייתה חייבת? יש סיכוי טוב שאם נבדוק, נגלה שזמן הלידה של שתיהן היה פחות או יותר דומה – הן פשוט ספרו אחרת.
אז למה זה משנה? זה לא.
לזמן יש חשיבות במקרים של ירידת מים או כשמגיעים לבית החולים ומתחילים הליך רפואי כלשהו, למשל זירוז. עד אותו הרגע, אין לזמן שום משמעות.
כשמתקשרת אליי יולדת שהתחילו לה צירים, ההנחיה שלי בשלבים המוקדמים היא להישאר בבית, ולנסות להעביר את השלבים הראשונים בנוחות של המיטה/מקלחת/סביבה הביתית שלה. ההורמון שאחראי על ייצור הצירים ועל התקדמות הלידה נקרא אוקסיטוצין (הורמון האהבה), וההורמון הזה אוהב שקט וחושך ורכות. יש סיכוי גבוה יותר שייצור האוקסיטוצין יתגבר בבית, בסביבה נעימה שניתן לשלוט בה על הטמפרטורה, על האור ועל הרעש, ובמקרים רבים כשממהרים לנסוע לבית החולים, ההורמון הזה פתאום "מתחבא" מהאורות הפלורוסנט, מקולות האנשים במיון יולדות – ומה שקורה זה שהצירים נעצרים והלידה מתארכת.
כשאני חושבת על כל הלידות שליוויתי המהלך השנים, ומנסה לבחור מתוכן את העשר "הכי טובות" (ברור שבמרכאות), אני מבינה שאף אחת מהן לא נחשבת בעיני לטובה בגלל פרמטר הזמן.
לידה טובה היא כזו שהיולדת מגיעה לחדר הלידה מוכנה, רגשית וגם פיזית, ולמרות שהצירים כואבים היא מצליחה להבין את המשמעות של הכאב - להפנים שהגוף שלה, שבמשך 9 חודשים יצר את התינוק שלה, מוכן ויכול עכשיו לעזור לו לצאת, והכאב במובן הזה הוא כאב טוב. מצד שני, ישנן דרכים להקל על הכאב ולעזור ליולדת להתמודד עם הכאב הזה, ולעזור לתינוק להתברג טוב יותר ולצאת בצורה הטובה ביותר. לידה טובה היא כזו שהיולדת מרגישה עטופה, בטוחה ומוגנת, שהיא יודעת מה הייתה רוצה, אבל גם יודעת שהיא יכולה להתמודד עם כל דבר – והכל בציפייה לפגוש בקרוה את התינוק שלה.
ככל שהמשכתי לחשוב על מהי לידה טובה, כך הפך מושג הזמן לפחות רלוונטי. חשבתי על האנשים שהייתי רוצה סביבי, על המגע, על הריחות, על המוזיקה ועל המשפטים שהייתי רוצה לשמוע. משך הלידה כבר לא היה משנה.
ברור לחלוטין שישנם רגעים קשים במהלך הלידה, שבהם כל דקה נדמית כנצח, ואני כמובן לא מקלה ראש בקושי, אבל בשורה התחתונה, עזבי אותך משעונים וסטופרים – הילד שלך תיכף מגיע, ואני מציעה לך למצוא את הדרך ליהנות מהדרך ומהנוף של המסע הזה.
יש לכם עוד שאלות? מוזמנים לפנות לליאת סולומון
9 חודשים - כל מה שצריך לדעת