שמי ורה זליבנסקי, בת 31. לפני כשנה, התחלתי להרגיש עייפות וחולשה. חשבתי שזה בגלל שחליתי בקורונה ואלו בוודאי תופעות שנשארו לי בגלל המחלה, אלא שאז גיליתי שאני בהיריון ספונטני - וכדי להעצים את ההפתעה, הסתבר שאלו תאומים זהים. בגלל ששניהם חלקו רק שליה אחת (מונוכוריאלים), הפנו אותי למעקב קבוע בהיריון בסיכון. החשש בתאומים מונוכוריאלים שמנסים לנטר הוא TTTS - תסמונת מעבר דם בין עוברים.
בשלוש השנים האחרונות בעלי ואני חיינו באוסטריה בגלל לימודיו, והייתי מגיעה למעקב בבית החולים בווינה.
בשבועות הראשונים ההיריון היה קל בצורה מחשידה. אכלתי בריא, התאמנתי מדי יום, יצאתי לריצות והמשכתי לעבוד. אפילו תופעות הלונג-קוביד הלכו ונעלמו - אך הכול השתנה בשבוע ה-16 להריוני. לילה אחד הופיע גרד בלתי נסבל בכפות הרגליים שהמשיך להתפשט לשאר הגוף. אף משחה לא עזרה. בעלי בדק באינטרנט, ומצא שזה יכול להיות תסמין למספר בעיות היריון, חלקן מסוכנות. הייתי בטוחה שהכול בסדר, מה הסיכוי שד"ר גוגל צודק?
"רצתי לשירותים כל חצי שעה כדי להתגרד"
בבדיקה השגרתית הבאה בבית החולים גילו לי ICP, שזה עימדון מרה תוך כבדי בהיריון. הוסבר לי שהמצב הזה יחסית נדיר לשבוע כל כך צעיר ושמחלה זו מסוכנת בעיקר לתינוקות, כי נמצא קשר בינה ובין מוות ברחם ולידה שקטה. בשלב זה עדיין הייתי רגועה יחסית, כי קיבלתי תרופה להורדת מלחי המרה ומסיבה מסוימת הרגשתי שהכול יהיה בסדר.
בעלי ירדן ואני החלטנו, עוד מאז גילוי ההיריון, שאחזור לישראל כדי להיות קרובה למשפחות שלנו, אך כעת היה עלינו לקבל החלטה אם להתאשפז בווינה או לא. מועד הטיסה כבר היה קרוב, והחלטנו להגיע לישראל. קיבלתי המלצות חמות מבני משפחה על בית חולים "ליס" באיכילוב. לאחר טיסה מסויטת שבה רצתי לשירותים כדי להתגרד כל חצי שעה ולא הפסקתי לבכות, התייצבנו על הבוקר במיון היולדות והוחלט לאשפז אותי במחלקה להיריון בסיכון גבוה. אושפזתי למשך כחודש לבירור וטיפול והמחלקה הפכה למעין בית בשבילי.
לאחר השחרור המשכתי להגיע לאיכילוב על בסיס שבועי למעקב ה-ICP ולבדיקות אולטרסאונד קבועים, שם הכרתי גם את ד"ר רועי בירנבאום שהיה יסודי מאוד, ואף עודד אותי לצלם את הכול בשביל בעלי שבחו"ל.
על פי פרופ' לירן הירש, מנהל המחלקה, היה עלינו לנסות לשמור על מלחי המרה נמוכים כמה שאפשר כדי לשאוף ללידה בשבוע 35 או 36 בתרחיש האופטימלי. אני כמובן חלמתי על לידה טבעית והאמנתי בחוזקה שאצליח למשוך לשבוע 37 או 38, אך משהו לא היה תקין. הבטן שלי התקשתה מאוד, ועל אף שאחרות סביבי טענו שזה נורמלי, הרגשתי שמשהו מוזר. הבעיטות לא היו סדירות ותוצאות בדיקות הדם הבאות היו מדאיגות.
ד"ר מיכל דישי וד"ר שרון לוי ממרפאת מחלות הכבד בהיריון שטיפלו בי לצד פרופ' הירש, הודיעו לי שמומלץ שאגיע דחוף להתאשפז. ארזתי תיק קל, בטח שלא תיק לידה, והסיעו אותי לאשפוז. באולטרסאונד במיון נצפה ריבוי מי שפיר. בבוקר שלמחרת, פרופ' הירש נכנס למחלקה ושלח אותי לאולטרסאונד נוסף. הוא עמד לצד הטכנאית, צפה בדאגה במסך, ואמר: "ורה, לצערי נראה שמתפתח מצב של TTTS." הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. TTTS? מי זכר את זה בכלל, בחודשים האחרונים התמקדנו רק ב-ICP! האבחנה הייתה ברורה: TTTS בדרגה שלישית, ואם לא מיילדים בקרוב, אחד התינוקות או שניהם לא ישרדו.
פרופ' הירש דיבר איתי ברוגע ושאל לדעתי. היינו צריכים להחליט האם ליילד בשבוע 30 או לחכות עוד ולהסתכן בהחמרת המצב. קיבלתי זריקת צלסטון להבשלת הריאות שלהם והועברתי לחדר הלידה. הבטן שלי התפוצצה מכאבים והיה כל כך קשה להיות מחוברת למוניטור 24/7 ובקושי ללכת לשירותים. עם זאת, זה לא היה משנה, מה שהיה חשוב הוא שהילדים שלי ייוולדו חיים. צוות הרופאים זיהה שהמצב מידרדר. ד"ר בירנבאום ירד לחדר הלידה כדי לעשות לי אולטרסאונד וראיתי כיצד הזיעה מצטברת בפניו. הלב של אחד העוברים כבר היה כמעט בקריסה. לא היה זמן. הובהלתי לחדר הניתוח. במקביל, בעלי עלה על הטיסה הראשונה כדי להיות איתי.
TTTS? מי זכר את זה בכלל, בחודשים האחרונים התמקדנו רק ב-ICP! האבחנה הייתה ברורה: TTTS בדרגה שלישית, ואם לא מיילדים בקרוב, אחד התינוקות או שניהם לא ישרדו
לא ידעתי למה לצפות, כל מה שרציתי היה לשמוע את הבכי של התינוקות. הלב שלי החסיר פעימה כשצליל חלוש ומתוק נשמע מאחורי הפרגוד שכיסה את שדה הראייה שלי. רפאל נולד והועבר מייד לפגיה, ואחריו יהונתן, הקטן יותר. את יהונתן לא שמעתי בוכה ונלחצתי מאוד, אך אחיות הפגייה המקסימות חזרו כדי לומר לי שהוא בכה מאוחר יותר. הרגשתי הקלה גדולה. הקטנים אושפזו בפגיה למשך חודש וחצי, ולפני שבועיים השתחררו לביתם החדש.
קשה לי להביע במילים את התודה העמוקה שאני חשה כלפי כל הצוות שליווה אותי במהלך החודשים מלאי הטלטלות האלה. על המקצועיות, על המענה לשאלותיי ודאגותיי, על היסודיות הרבה ועל ההקרבה שלהם ובסופו של דבר, שיתוף הפעולה בין כולם שהביא להחלטה הגורלית ליילד בדיוק בזמן הנכון, ולא דקה מאוחר מדי. התאומים שלי ניצלו. אני אסירת תודה לכל הצוות ב"ליס", הם גדולים מהחיים, אכפתיים, אוהבים ומסורים לעבודה שלהם בצורה מעוררת השראה.