לכל חג יש שם, ולפסח יש לפחות ארבעה שמות: חג הפסח, חג המצות, חג האביב וחג החירות – כשיש שמוסיפים גם את חג הגאולה. הסיבה לכך היא שהחג הזה עמוס ברעיונות ובסיפורים. במרכז החג עומד הסיפור ההיסטורי המכונן של לידת העם שלנו, איך ממשפחות של עבדים נהיינו לעם - יצאנו לחירות אישית, עצמאות לאומית ותרבות חדשה - זו שהביאה לעולם את ספר הספרים.
את הסיפור הזה מספרים השמות. חג הפסח - זכר להצלה ממכת בכורות בה פסח המשחית על בתי בני ישראל; חג המצות - זכר ללחם שלא תפח בחיפזון היציאה ממצרים, וכך נלקחו המצות כצידה לדרך הארוכה; חג האביב מספר סיפור אחר על החג, חג שמחובר לטבע, לעצים המלבלבים, לשדות השעורה והחיטה שמתחילים להבשיל; חג החירות וחג הגאולה - הם שמות שקושרים את העבר אל תקוות ההווה העתיד, לגאולה מהצרות שבכל דור ודור, ולרצון להיות בני חורין, והשנה יותר מתמיד.
אפסנו בשבילכם את השמות הכי יפים לחג הזה:
שמות לחג הפסח וחג החירות
שלושה אחים ושלושתם שותפים בהנהגת העם ביציאת מצרים. בשיתוף פעולה שכל אמא הייתה שמחה לראות בין ילדיה.
משה רבינו: נפתח במשה - הצעיר בחבורה, אך המפורסם משלושתם - נסיך מצרים, הדמות כמעט הכי נזכרת בתנ"ך. מאחורי השם של משה יש סיפור הצלה מרגש. משה כידוע נולד במצרים בתקופת השעבוד האפלה, בדיוק כשפרעה גזר על השלכת כל התינוקות העבריים הזכרים למי היאור (ככה קוראים בתנ"כית לנילוס). אמו של משה הקטן הצליחה להחביא אותו בבית במשך שלושה חודשים עד שהסכנה הייתה גדולה מדי, ואז הסתירה אותו בתוך תיבה בסבך הקנים שעל שפת הנילוס. מי שמדמיין את משה בתיבה שט בנהר, זה הזמן לעדכן את התמונה. אמא שלו לא הפקירה אותו לזרם ולתנינים. אחותו מרים עמדה בתצפית לוודא שלתינוק הקטן שלום.
בתזמון מדהים, הגיעה באותה שעה למקום בת פרעה. היא ראתה את התיבה וכשפתחה אותה וגילתה בפנים את התינוק, היא מיד הבינה ש"מילדי העברים הוא". רגש החמלה גבר על רגש הנאמנות המלכותית והלאומית לצו האכזרי של אביה, והיא החליטה להחיות את הילד ולאמץ אותו. משה קיבל את שמו מפיה של בת פרעה: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ". שימו לב שהילד שנמשה מהמים יגדל להיות בעצמו "משה", כלומר מושה אחרים, מוציא את בני ישראל ממצרים, בדרך שעברה גם היא במים בקריעת ים סוף.
בצד מדרש השם העברי לשם משה, מציעים חוקרי המקרא שהמקור לשמו של משה הוא במצרית. בת פרעה, שכנראה לא ידעה עברית, נתנה לו שם שנגזר משם העצם המצרי MS שמשמעותו ילד, או מן הפועל May שמשמעותו להיוולד.
בשמו של משה נראה שיש נקודת מפגש של שני סיפורים - הסיפור הלאומי של הצלת חייו של המושיע לעמו, והסיפור האישי של נסיכה שרואה ילד כילד ומצילה את חייו.
מרים: אחותו הגדולה של משה. זו ששמרה באחריות רבה על משה בתיבה, וגם התגלתה כמנהיגה בפני עצמה כאשר הובילה את השירה והריקודים לאחר קריעת ים סוף. מה משמעות השם מרים? השם מרים מופיע בתנ"ך, אבל הוא הגיע אל השמות העבריים מאחת השפות הזרות הקדומות. יש חוקרים שמציעים שהשם מרים הגיע מהשפה החורית (החורים היו עם קדום שחי במזרח התיכון). בחורית המילה מרא - היא אדון. לפי פירוש זה משמעות השם מרים הוא גברת אצילה. יש חוקרים שמציעים שמקור השם הוא מצרי. במצרית הפועל מרא הוא לאהוב. לפי פירוש זה משמעות השם מרים הוא – אהובת האל (ים) או מבורכת על יד האל (ים).
אהרון: אחיו של משה וחבר למשימת ההנהגה. משה שהיה כבד פה וכבד לשון נעזר באהרון כדובר הרהוט בעיקר לפני פרעה. אפילו את המשפט המפורסם: שלח את עמי, משה לא אמר לבד: "וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת־עַמִּי".
גם במכות מצרים היה לאהרון חלק לא מבוטל. המקל שהפך לתנין לפני פרעה בתחרות הכשפים מול החרטומים היה מטה אהרון ולא מטה משה. ואת המכות הראשונות - דם, צפרדע וכינים אהרון הביא. המדרש נותן הסבר יפה וחינוכי לעניין. היאור (הנילוס) היה שותף בהצלתו של משה כשהושם בתיבה, זו כפיות טובה להכות אותו, לכן אהרון ולא משה ביצע את המכות דם וצפרדע. מכת כינים נעשתה על ידי הכאת העפר, ולמשה גם היה חוב כלפיו. העפר הציל את משה (אם כי באופן זמני), לאחר שהכה מצרי וטמן אותו בחול.
אהרון הוא אבי שושלת הכהונה. החל מהקמת המשכן וכל השושלת מילאו את תפקיד כהני המקדש. ועוד משהו מעניין שכדאי לדעת: אהרון, על פי המשנה במסכת אבות היה אישיות מאירה - "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה".
בתיה - בת פרעה: בסיפור ההצלה של משה היו שותפות שלוש נשים אמיצות. אמו - שהסתירה אותו שלושה חודשים מפני המצרים. מרים - אחותו הגדולה שיזמה את הסתרתו בתיבה על שפת היאור ושמרה עליו היטב. והמפתיעה מכולן - בת פרעה. לא רק שאין לה קשר משפחתי לתינוק הרך, אלא שהיא בתו של מלך מצרים שגזר על השמדת ילדי העבריים. כשבת פרעה פותחת את התיבה אין לה ספק באשר לזהות התינוק, ובכל זאת היא מחליטה להצילו. הסיפור בספר שמות לא מזכיר את שמה הפרטי, ויש להניח שהיה לה שם מצרי מלכותי. יוסף בן מתתיהו אפילו מציין אותו בכתביו - תרמותיס, כשמה של אלה מצרית. אבל לפי ספר דברי הימים הנסיכה המצילה נושאת גם שם עברי מלא משמעות: בִּתְיָה בַת-פַּרְעֹה. כלומר בתו של האל בכבודו ובעצמו. יש כאן גם רעיון יפה שבת המלך שבוחרת לא לציית לצו האכזרי של אביה אלא לצו המוסרי של מצפונה - היא בת האל.
שפרה ופועה - המיילדות העבריות: יש עוד שתי נשים שמגיע להן להיזכר בתוך סיפור ההצלה של חג הפסח, גם אם השמות שלהן נדירים בימנו. שפרה ופועה הן צמד המיילדות שצוו על ידי פרעה לדאוג להשמדת התינוקות העבריים ממין זכר מיד עם לידתם. שפרה ופועה, בדומה לבת פרעה, בחרו בהתאם לצו מצפונן להציל את התינוקות ולהפר את פקודת המלך. אגב לפי אחד הפרשנים המיילדות העבריות אינן ממוצא עברי אלא מיילדות מצריות שילדו נשים עבריות. ואם כך, מדובר בחסידות אומות עולם הראשונות בהיסטוריה שלנו.
מה משמעות השמות שפרה ופועה? המדרש קושר בין השמות לבין העיסוק המקצועי - עם הגיל הכי רך, תינוקות שרק נולדו: "ולמה נקרא שמה שפרה? ולמה נקרא שמה פועה? שהייתה פועה (משמיעה קולות רכים לתינוקות)". במחקר מחפשים את מקור השם בשפות שמיות אחרות. פועה יכולה להיות גור של גמל (או אולי גורה) ובעיקר - ריח בושם נעים. ושפרה - אישה יפה (גם בעברית יפה "שפיר" זה יפה).
שמות לחג האביב:
אביב: אביב בתנ"ך הוא לא שם של ילד וילדה ואפילו לא שם של עונה. אביב הוא מצב ההבשלה של התבואה, כאשר כבר יש בשיבולת גרגרים, אך הם עדיין ירוקים. המצב הזה הוא המצב של החיטה בפסח. לקראת שבועות היא כבר תהיה בשלה וניתן יהיה לקצור אותה ולהכין ממנה את הקמח הראשון. פסח הוא חג האביב, ובתורה מצווים "שמור את חודש האביב". איך דואגים שפסח יצא תמיד בעונה החקלאית של הבשלת החיטה? על יד עיבור השנה כשצריך. אגב - החלוקה לארבע עונות היא יחסית מאוחרת. בתנ"ך יש רק שתיים - הקיץ והחורף.
עומר ובר: עומר מהתנ"ך מגיע אלינו מהשדה אל מערכת המידות. צרור השיבולים הוא עומר ומידת הנפח עומר היא קצת יותר משני ליטר. אם אדם שוכח עומר בשדה החוק המקראי מורה לו לא לחזור לקחתו אלא להשאיר אותו לעניים המלקטים בשדה, מתנה. עומר קשור קשר הדוק לחג הפסח. החיטים בפסח הם אביב (כלומר ירוקות) אך השעורים זהובות ובשלות, וביום שלמחרת החג הראשון של פסח קיימו בעבר בשדות טקסט חגיגי של קציר השעורים הראשון של השנה. העומר הראשון מהשדה הובא קרבן - קרבן העומר, כתודה על הברכה בשדות.
בר - עם הפסח מתחיל הקציר ובהדרגה "מלאו אסמינו בר" - כלומר תבואה. ולא סתם תבואה, אלא זו שעברה הפרדה מכל הפסולת. כמו שאומר הפתגם המקראי "מַה־לַתֶּ֥בֶן אֶת־הַבָּ֖ר?" שזו דרך לומר - אל תערבבו דברים איכותיים בשטויות, שימו לב לאיכות המסרים של הנביאים ושאר מגידי העתידות והמטיפים בשער.
שמות לחג החירות והגאולה:
אליהו: האורח הנסתר בליל הסדר הוא אליהו הנביא. הוא לא מגיע מסיפור יציאת מצרים, אז מה בעצם הוא עושה בהגדה? שאלה טובה. כנראה שהנוכחות שלו קשורה לעתיד לא פחות מלעבר. אליהו הוא דמות מיוחדת במינה - הוא עלה השמימה בסערה ומאז יש לו שליחות "להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", ובכלל להביא שלום לעולם. ליל הסדר, שהוא חג הגאולה, ושבו יושבים אבות, בנים, אימהות ובנות לספר את הסיפור המשותף של העבר והעתיד הוא הזדמנות מצוינת לאורח כזה.
דרור: הוא חופש, הוא חירות (שגם היא שם, רק נדיר יותר). דרור נזכר בתנ"ך בהקשר של שחרור. פעם ב-50 שנה יש בשורה של שינוי חברתי אמיתי "וקראתם דרור בארץ". כל העבדים (פעם היו כאלה) - משוחררים. כל הנכסים המעוקלים (בעיקר שדות ובתים) - חוזרים לבעליהם. פעם ב-50 שנה יש הזדמנות לכולם להתחיל מחדש את חייהם הכלכליים. אז נכון שכסף זה לא הכל, אבל הוא בהחלט יכול לשחרר מי שנתקע מתחת לקו העוני.
הלל: ליל הסדר הוא ליל שיש לו תוכניה מסודרת: קדש ורחץ, כרפס יחץ, מגיד רחצה, ככה עד - הלל נרצה. הלל הוא שיר התודה המסיים את האירוע. יציאת מצרים, ובכלל ההיסטוריה של עם ישראל, היא סיפור מורכב. יש בו לא מעט חושך, ויש תקופות בהיסטוריה שקשה לראות את האור. לא תמיד קל לומר הלל. אבל כמו שאמר נתן זך, לומר הלל זו נקודת מבט: "אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי".