סופ"ש בפשפשים

בין אם זו תכנית ההחייאה לשיקום ושימור אזורים ותיקים של עיריית תל אביב-יפו, הניגוד בין החדש לישן, או שצף הפקקים הבלתי פוסקים של שישי בצהריים - שוק הפשפשים של יפו הוא איזור מבוקש, ואפילו מאוד. הוא הספיק מזמן להפוך לאחד מאזורי הבילוי החביבים של ארצנו, כזה שנועד לשרת את כולם, אפילו חתולי רחוב נגועים כמונו. אז החלטנו לצאת מפח הזבל, ולאתר בשבילכם את חוויות הפשפשים האולטימטיביות, שמצליחות להתעלות על הבנאליות החבויה בבירה לצד כרובית עם טחינה.

הגיע הזמן לחסל את כל מה שחשבתם על אפרוריות הבילויים של הפשפשים, הנמצאים בין דוכני היודאיקה לבין ספות הוינטג' של סבא סעדיה ז"ל. בואו תכירו את העיר התחתית שמצליחה לטשטש את העקבות, בדרך אל החגיגות הטובות באמת של השוק.

אזור השוק מקבל את פנינו בשלוליות עמוקות, רוחות ערות ואדם אחד שפתח במרדף קולני אחר מטריה בוגדנית. "תחזרי לפה!" הוא צועק לעברה, מנסה לתפוס ברגלה ומפספס, מאיץ, מוריד הילוך ומגביר שוב כשלפתע הוא נעצר. המטריה עולה השמיימה בעוד החשכה נשברת ומאירה את התמהוני. הוא צועד לכיוונו, כמעט מהופנט, בעוד כל מה שעובר לי בראש זה שאני עתיד להיות עד מרכזי בפרשת חטיפה בה מעורבים חייזרים. אבל אי.טי מאחר לבוא, והבחור הוא חנה את אופניו בכניסה למבנה יפואי, כשאורות החללית מתגלים כמיצגי וידאו ארט פסיכדליים, הבוקעים מחלל אפלולי. זוהי הכניסה ל״קן הקוקיה״.

הבר הנושא את שמו של העוף המוזר הזה הוא לא עוד מקום. כיאה לציפור שמטילה את ביציה בקן של ציפור אחרת, השכילו השותפים מבית "הנסיך" וה"סורא מארה" להתיישב במבנה שלא יועד להטלת ביצים או סתם למזיגת בירה. המבנה העתיק, משמש כחנות עתיקות במהלך היום, משנה את פניו בשעות החשכה והופך לאחד ממוקדי הבילוי המעניינים של העיר.

אנחנו מתיישבים בחלל הכניסה תחת אורות עמומים ומלטפים בהתאם לדרישת החמימות. כדורי לאבנה מטוגנים להתחלה, פנקוטה עם סירופ זעפרן טעימה לסיום. בנוסף גם הזמנו מוחיטו עם אינטרפטציה ים תיכונית ומעניינת, עם קפה ושיערות חלבה. הדיל שלנו אמנם מציע אוכל מוקפד וקוקטיילים מרעננים, אבל בבדיקה מקיפה מתגלה הקן כמקום עם היצע בילויים מורכב בהרבה.

קן הקוקיה | צילום: אמנון חורש

בעוד אנחנו מגלגלים את שיחת החולין ואת שאריות הפארש, האש נדלקת דווקא מאחורינו: בחלל הפנימי של המבנה מתקיימת מסיבה אינטימית בה כמה עשרות אנשים מריעים לקולות האקלקטיים של הדיג'יי יואב סער. גרם מדרגות צדדי מוביל אותנו לתערוכת אין–טרנזישן, בה הסובבים אוחזים בכוס יין, מתבוננים בעבודות פרינט, ורוכשים איזו יצירה שהכנסותיה יועברו לעמותה התומכת בקהילה הטרנסקסואלית המקומית. ולבסוף – מתגלה לנו גם קומת גג המיועדת לכמה שולחנות, חובבי מינגלינג וכוכב ילדים. הרמנו צ'ייסר, ניצחנו בששטוס, סגרתי מעגל.

בצהריי שישי שלמחרת, ניסינו למצוא את דרכנו בין סמטאות השוק. סף הריגוש עומד על אפס, הכל נראה אותו דבר. מלבד מזללת מלבי שנראה כי נעתקה ממקומה המקורי ונזרקה ברחבה להאכלת יונים ופרטי יד שניה, אין משהו שתופס לנו את העין. אבל את האוזן, דווקא כן. קולות רועמים מבית סטלוס ואורן חן מובילים אותנו אל בר ה"אלבי". האווירה הים תיכונית נראית מפתה, אך תור ארוך לצד מנת כרובית מוכרת בשילוב כמה צ'ייסרים אניסיים, מצביעים על מוצר טוב אם כי לא על טברנה שטרם פגשנו. בצער אנו עוזבים את הקונסוליה היוונית תוך ניסיון למצוא משהו חדש. "וואו! הלו!", נזרק לאוויר מאחד הרחובות הסמוכים. נכנסתי לעמדת כוננות: אולי זה מחבל? כייס? אולי סתם אדם שגילה פקח בפעולה? הלחץ באוויר. "הלו!" הוא המשיך. קפצתי, נבהלתי, הסתובבתי ולבסוף הרמתי את הראש. היה זה בחור אלמוני שנופף לי בידו וסימן לנו לעלות אל קומת הגג.

הסתכלנו החברים אחד על השני, התלבטנו. האם כדאי לעלות ולראות מה הפקח בפוטנציה הזה רוצה מאיתנו? זין על האדום – לבן, עלינו. העלייה אל קומת הגג מלווה בקולות אתניים, הדלת נפתחת ומולנו מתגלה מסיבה יוונית ומאולתרת של ״ועד הבית״. סטלנים גמורים מזמינים אנשים אל ביתם במטרה להתגבר על כל טיפת עראק שנשארה, ויש הרבה כאלה. הצ'ייסרים נמזגים לכוסות פלסטיק, מנות סרדינים מטוגנים לא מפסיקות לצאת מאחת הדירות, ושטיח אדום שנקנה, איך לא, פה בשוק, מהווה במה לטברנה המאולתרת בה מנגנים כמה שכנים בבוזוקי יווני ויוקליילי שנקנה בהודו. 50 אנשים מריעים, שותים ושוטים ברוח התבזות על גבול הטירוף. זה שישי צהריים, זה הדבר האמיתי. והכרובית? לא חסרה לאף אחד.

פארוק בשוק | צילום: יונתן בן חיים

תופעת הערב של שישי ביתי היא תופעה מוכרת, והפעם נכנענו לה גם אנחנו. החלטנו לשבת מול הנטפליקס ולקום בשבת בבוקר עם טלוויזיה סגורה לטובת טיול שטח. היעד: שוב, שוק הפשפשים. חבורת חתולי הרחוב החליטה לצאת בפעם האחרונה לכיוון נחל הטחינה בניסיון לאתר משהו רחוק מטריוויאלי. לא הזמנו שקשוקה.

היינו ב-3 תחנות שונות ביום שבת. מבין כלל הרסטו–ברים באזור, גביע הניצחון של יום המנוחה מגיע לתחנה הרביעית, ״פארוק בשוק״. כחלק מסל הזמנות שכולל קראק–פאי מעולה, בקבוק יין ושירות אדיב מלא בצ'ייסרים על חשבון הבית, מצאנו בעיקר יכולת תמרון ניהולית שנראה כי נשכחה איפשהו בחיי הלילה. עומס האנשים והתור הבלתי נגמר לא הורגשו. ככה זה כשנותנים לך להמתין עם כוס מים או בירה, חיוך, וכשמצטרפים אליכם אנשים לשולחן? מעבירים אתכם לשולחן גדול יותר. לא נותנים לך להצטופף, זורקים לך שרפרף ואומרים לך "בבקשה". גילינו את השירות בחזרה, דווקא כאן, בפשפשים. בלי תפריט אוכל מוגזם או קוקטיילים יומרניים, ״פארוק בשוק״ מצליח להיות פשוט וטוב, וזה הרבה. פארוק סגר את התריס רק בשעת לילה מאוחרת ואנחנו מתקפלים יחד איתו.

שוק הפשפשים הוא מקום המוני, שנתפס כסאחי ומלא בעסקים שנראים בדיוק כמו אלו שחולקים איתם קיר משותף. בפועל, הוא משמש כעיר תחתית לבילויים עם אווירה שונה מזו הגלויה לעין, בהנחה ותצליחו לעקוב אחר הסימנים: אנשים שונים, מיצגי אומנות ומוזיקה טובה. האלכוהול יבוא בעקבותיהם, ואיתו, כל מה שלא חשבתם על אחד מהרובעים היפים של העיר. תנסו.