בדיוק שנה עברה מאז מסיבת יום ההולדת של טל בה התיישבנו לראיון עם הדיג'יי קרוקולוקו שסיפר על שינוי הסטטוס של מסיבות המחתרת: פחות ופחות מסיבות טבע ללא אישורים, יותר ויותר ליינים בקלאבים עירוניים. לאורך הזמן נבחנו דברי הדיג'יי הצעיר כשמוזיקת הנישה אכן הפכה למיינסטרים המוני שמתנגן בכל בר, מועדון ואפילו אולמות אירועים. במקביל ובניגוד לטענתו, המחתרות סרבו לרדת מן הכותרות עם דיווח על עוד פציעה או מקרה מוות. כך תיארה לנו מיכל (שם בדוי) איך כמעט ואיבדה את חייה.
גם השנה קיבלתי הזמנה ליום הולדתו של טל, שהתהדרה בליין אפ משובץ בשמות במה טראנסיסטים. יצאתי משם עם דעה מגובשת: המוזיקה ניצחה. כותרות העיתונים יתחלפו, הרשויות יתעייפו ובסוף. בדיוק כמו כל זרם אמנותי מדוכא, ילדים עוד יצטרכו ללמוד עליו בשיעורי היסטוריה. זוכרים את המורה מספרת על אמנים שנכלאו בימי הביניים בגלל יצירה כזו או אחרת? פורים הוא הזדמנות טובה לשנן את מה שהיה חייב להיאמר כבר מזמן: סמים? פצועים? הרוגים? כל אלו מהווים לא יותר מרעשי רקע בעיני סצנת הטראנס. לא בגלל שהיא אטומה או אנוכית, גם לא בגלל שהיא עבריינית או בגלל שכך היא מסוקרת. פשוט כי אמנות כמו אמנות לא צריכה להיות תלויה בהגבלים מטעם המדינה או החברה. זה מה שהיא. חופשיה מכל תכתיב ותבנית, שוברת מוסכמות ופורטת על מיתרי הרגש של הקהל הנלהב של התיאטרון או זה של חורשות אפלוליות בצפון.
מסיבה | צילום:
אלמוג ספדי, יחסי ציבור
הטראנס ממשיך לתפוס תאוצה כשמדי סוף שבוע מאות אנשים נפרשים ברחבות כשטיח ורק מחכים לתפוס עם הדיג'יי האנונימי שניה אחת של קשר עין, לסמן לו תודה על הרגע הזה שבו הוא הוציא מתוכם את מה שהם. לא מדובר ב"אני" שהחברים או המשפחה מכירים, אלא אותו ה"אני" שמסתתר תחת מעמקי הנפש ורק מחכה לצאת החוצה ולהשתולל. הטראנס יודע לקחת כל דמות ולהוציא ממנה את מה שהיא באמת. אלה לא משני התודעה, אלא רוק'נרול קטן שמתחבא בכל אחד מאיתנו. כן, בכולנו.
בדיוק כמו שאמא הבינה שהיא ציירת באמצע החיים, בדיוק כמו שהילד פיסל בגן ומרגיש כאילו הוא מיכאלאנג'לו ובדיוק כמו כל המתמודדים במאסטר שף שגילו כבר באודישן לתכנית שהם לפחות גורדון רמזי, כך גם הבליינים רוצים ומנסים להביע את עצמם. לא מדובר באיבוד שליטה, אלא במעמקי הנפש שהחליטו לגלוש החוצה ולהתגלות לעיניי כל. בפורים הקרוב כולנו נשתולל ונפגוש במוזיקה הזאת בפסטיבלים רחוקים, בקלאבים חנוקים וגם במסיבה המרכזית בכיכר המדינה.
מסיבה | צילום:
יחסי ציבור
מדובר ביום היחיד בשנה בו אמני הז'אנר מתועדפים על הבמות הפרוסות בכל רחבי הארץ כשהפיקוח מטעם המדינה, איך נגיד את זה, מעלים קצת עין. יודעים שם במשטרה שאין מה לעצור כל אדם שהחליט מעט לבדוק עם עצמו גבולות. המוזיקה הנישתית הזו לא יוצרת כאוס, אלא מאפשרת לכל אחד להגיד בדיוק מה הוא אוהב. יש כאלה שגם יגידו שמדובר ברעש צורם ותו לא, זה בסדר. אבל רגע לפני שהחג מתחיל ובדיוק 3 ימים לפני שהוא נגמר, יש למדינה הזדמנות לקבל על עצמה אמנות מטעם מאות יוצרים וטעם מוזיקלי של מאות אלפי ישראלים.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
