הם נולדו לגמרי במקרה בבר במקסיקו, אחרי קצת יותר מדי צ'ייסרים של טקילה: ערבי הכישלונות, פאק-אפ נייטס (FuckUp Nights) באו לעולם ב–2012, כשארבעה צעירים ישבו בבר במקסיקו, והחליטו שנמאס להם לשמוע סיפורי הצלחה. כל אחד מהם סיפר על הכישלון הכי גדול שלו, והשיחה ביניהם זכתה להתעניינות ערה מצד יושבי הבר, שהתקבצו סביבם. שבוע לאחר מכן, מצאו את עצמם החברים מספרים את סיפורי הכישלונות על הבמה באותו בר, אחרי שבעל המקום הזמין אותם לעשות זאת.
שש שנים אחרי, הפאק־אפ נייטס הפכו לתנועה גלובלית עם אירועי כישלונות שמופקים במדינות שונות בעולם. ההתרחשות דומה בכל המקומות: דוברים מתחומים שונים — ובהם מובילי תרבות, אנשי עסקים ופוליטיקאים — עולים על הבמה לפרק זמן של שבע דקות כל אחד ומספרים לקהל על הכישלון האישי שלהם.
הפאק־אפ נייטס הגיעו לישראל ב–2015, בעקבות יוזמה של ליאורה גולומב (31), יועצת קהילות דיגיטליות לארגונים וחברות, ומומחית ליצירת תוכן קהילתי. ביוני האחרון, אחרי עשרות ערבי כישלונות שהפיקה, אזרה גולומב די אומץ כדי לעלות על הבמה בעצמה ולספר על הכישלון האישי שלה — זה שהוביל אותה בסופו של דבר לייבא את הקונספט לישראל.
עד 2014 שימשה גולומב שליחה של הסוכנות היהודית באוסטרליה. "הייתי בת 27, הרגשתי מוצלחת ובעיקר הייתי מאוד יהירה עם ביטחון עצמי מופרז", הודתה בפני הקהל בערב שבו השתתפה לפני שלושה חודשים. אבל הכל השתנה ב–2015, כשגולומב החליטה לשוב לישראל ולנסות להגשים את חלום היזמות שלה.
"כלפי חוץ, התדמית שלי היתה שאני הולכת לכבוש את העולם, אבל אז הלכתי לראיון עבודה אחד בחברת היי־טק, אמרו לי 'לא' — והחלטתי שזהו. מספיק. אני לא רגילה לשמוע לא, ולכן החלטתי לא ללכת להיי־טק. הציעו לי משרה ניהולית בארגון נחשב, וקיבלתי אותה. ויתרתי לחלוטין על החלומות, השאיפות וכל מה שרציתי לעשות — וחזרתי לאזור הנוחות שלי", שיחזרה.
באותם ימים, מספרת גולומב, החיים שלה התנהלו בדיוק לפי הספר — כלפי חוץ. מי שעקב אחריה ברשתות החברתיות ראה פעילות ערה ותוססת, אבל בדיעבד היא מודה: "הכל היה זיוף גדול. לא היה לי טוב, אבל הסתרתי את זה. כלפי חוץ הכל נראה מושלם. האינסטגרם שלי מעולם לא היה כל כך פעיל, ראו המון תמונות של אמנות רחוב וקוקטיילים — אבל לא ראו אותי. אף אחד לא ידע מה באמת קורה", היא נזכרת.
השינוי הגיע כשגולומב החליטה לשתף בתחושותיה חברה טובה שגרה באוסטרליה. "היא היתה בצד השני של העולם, והתחלנו לדבר כל יום על הבעיה שלי. היא לא ידעה מה יוציא אותי מזה, אבל התחילה לחקור את הנושא וגם חיפשה מיט־אפים (מפגשים חברתיים־מקצועיים; י"ג) בתחומים שיעזרו לי, וכך גילתה את הקונספט של ערבי הכישלונות. כשהיא סיפרה לי על הרעיון, הוא נשמע לי מדכא מאוד, אבל הסכמתי ללכת למפגש כזה", היא מספרת.
Fuckup Nights | צילום:
מתוך עמוד היוטיוב Fuckup Nights
ואולם אז התברר לה כי אין בישראל אירועים מסוג כזה — והיא הרימה ידיים שוב. "מתוך המקום השחור הזה, החברה ההיא כתבה לי רשימה של דברים שאני יודעת לעשות, ושאלה אותי מה המסקנה. כך החלטתי שאני הולכת להקים את האירועים האלה כאן".
גולומב אומרת כי בדיעבד, הכישלון שלה היה נעוץ בעיקר בתדמית שפיתחה לעצמה. "היה לי חשוב מאוד מה יחשבו עלי, יותר ממה שאני מרגישה וממי שאני". כישלון נוסף, לדבריה, היה חוסר היכולת לבקש עזרה. "אני רואה את זה ככישלון, כי יש לי סביבה מאוד תומכת ואוהבת, אבל לא הצלחתי להתמודד עם האגו".
"יהיה מצחיק להיכשל בארגון ערב כישלונות"
גולומב פנתה לארגון FuckUp Nights במקסיקו וביקשה אישור להקים לו שלוחה ישראלית. כשהאישור המיוחל הגיע, היא פירסמה פוסט ראשוני בעניין בפייסבוק. "בסביבה הקרובה שלי אמרו: 'תורידי את זה, זה מטומטם'. אמרו לי שהשם נשמע מזעזע, שזה לא יצליח בישראל ושאין לזה קהל — אבל בפעם הראשונה בחיים שלי פשוט לא היה לי אכפת מה אנשים אומרים", היא מספרת. "חשבתי שזה יכול להיות משעשע אם אכשל בניסיון לארגן ערב כישלונות".
כיום זוכים ערבי הכישלונות שמארגנת גולומב יחד עם צוות של כ–30 מתנדבים להצלחה גדולה. מדי חודש מתקיימים אירועים בתל אביב, ירושלים וחיפה, אבל האירוע הראשון היה מאולתר לגמרי. "עשרה ימים לפני המועד, עדיין לא מצאנו מקום שיסכים לארח אותנו. בסופו של דבר התבטל אירוע אחר באוטו־בר בשדרות רוטשילד בתל אביב, אז הם הסכימו לתת לנו את המקום. שלושה ימים לפני האירוע עדיין לא היו לנו דוברים שיסכימו לעלות לבמה ולשתף".
גולומב מודה שהאירוע הראשון לא היה טוב. "עדיין לא ידענו מה אנחנו מנסים לעשות — אבל הגיעו אליו 120 איש. היינו בהלם". לאירוע השני כבר הגיעו 250 איש, וכיום יש רשימות המתנה של מאות אנשים לכל אירוע.
הכניסה לערבי הכישלונות היא בחינם. כ–60% מהקהל בכל ערב כזה הוא קהל חדש, ו–40% הוא קהל חוזר. טווח הגילים נע לרוב בין 28 ל–38, אך גולומב אומרת כי היו גם בני 90 שהגיעו לשמוע — והורים שבאו עם ילדיהם. "זה בגלל שכישלון הוא נכס שישלכולם. בהתחלה היינו בטוחים שאנשים באים לשמוע את הרכילות והדברים הצהובים, אבל לאט־לאט הבנו שהם מגיעים כדי לקבל השראה".
אחרי האזנה לאינספור סיפורי כישלונות, גולומב יודעת לנתח את הדפוסים שמאפיינים את המשתתפים באירועים שלה. "גברים ידברו בדרך כלל על כישלונות בפן העסקי, ואילו ונשים ידברו בדרך כלל על הפן האישי של הכישלון, ועל איפה הוא תפס אותן". התברר לה שהרבה יותר קשה לשכנע נשים לעלות על במה ולספר על כישלונות שלהן. "הסטטיסטיקה שלנו היא שאחת מתוך 15 נשים תסכים להשתתף, בזמן שאצל גברים זה אחד משמונה. נשים מפחדות שיתייגו אותן כמי שנכשלו. גברים פחות".
"עצות מאבא ואמא אפילו עלולות להזיק"
גולומב ושאר חברי הצוות של ערבי הכישלונות עובדים במשרות מלאות בתחום ההיי־טק או בתחום החברתי־ציבורי. את ערבי הכישלונות הם מארגנים בהתנדבות. "יש קטע קבוע אצלנו, שכל מי שמצטרף לצוות מתפטר ממקום העבודה שלו בתוך חצי שנה. אתה כל הזמן שומע על כישלונות וניסיונות, אז תחושת המסוגלות שלך עולה. משתחרר איזשהו פחד ואתה מבין שכישלון הוא חלק מהחיים".
רביד אהרוני (27), מתנדבת בערבי הכישלונות בשלוש השנים האחרונות, במקביל לעבודתה בחברת סטארט־אפ. "רוב הצוות שלנו הוא בן דור המילניאלס", אומרת אהרוני. "זה דור שמאופיין ביזמות וביצירה, ומבלה זמן ניכר ברשתות החברתיות. הקונספט והשיח על כישלונות הוא חלק מהותי אצלנו, וכל אחד מוצא פה חיבור. אנחנו כבר לא מתחבאים. יש תחושת בעלות על הכישלון. אם בעבר אנשים היו מתביישים בזה, היום יש יזמים שאומרים, 'אם ניכשל, אז הכי נורא נבוא ונדבר על זה בפאק־אפ'".
ואכן, המציאות שמשתנה בקצב מסחרר משפיעה גם על תפישת הכישלון שלנו. "אנחנו חיים בעולם שמשתנה באופן תדיר ומהיר", אומר ליאור פרנקל, שותף וסמנכ״ל מוצר בסטארט־אפ Jolt. "זה אומר שהעצות שנקבל מההורים החכמים שרוצים בטובתנו, או מסבא וסבתא מלאי הניסיון — לא רק שהן בדרך כלל לא רלוונטיות, הן עלולות במקרים מסוימים להיות עצות גרועות, כי תנאי המגרש השתנו וכי סביבת העבודה השתנתה".
לדבריו, הדרישות של השוק ממחפשי העבודה, ברמה המקצועית וברמת הכישורים הנדרשים, השתנו והן משתנות מדי כמה שנים. "למשל, ההורים אמרו לנו: 'אם לא תבחר ללמוד את המקצוע הנכון, תעשה את טעות חייך'. אבל בעולם שבו מדי שנה ממציאים מקצועות חדשים ואחרים נעלמים — זה פחות הגיוני לחשוב שבגיל 22 אפשר לבחור ללמוד משהו שנעסוק בו כל ימי חיינו".
פרנקל סבור כי בסביבת עבודה כה דינמית ומתפתחת, הדרך המהירה ביותר ללמוד היא לטעות ולהיות סתגלן. כלומר, במקום לפחד משינויים יש לאמץ אותם ולחפש באופן אקטיבי את הדרך שבה הם יכולים לעזור להתפתחות. לדבריו, צריך לגדל "שריר חסינות" שיעזור להתמודד עם שינויים שיקרו עם כניסת הבינה המלאכותית לשוק העבודה וישפיעו בעשורים הקרובים על כמחצית מהעבודות הקיימות בשוק. איך עושים זאת? "מתרגלים לעשות טעויות", הוא אומר. "ואז צריך ללמוד מהן, להתפתח וכך לשדרג את היכולות שלנו ולדעת במהירות מהי הדרך שמתאימה לנו".
מי שמבין את הגישה הזו וחי אותה בצורה יומיומית הם יזמי ההיי־טק. "סטארט־אפ זאת חיה עסקית מאוד מתסכלת: אתה מנסה לבנות מוצר שלא קיים עדיין, לקהל שאתה לא יכול לדעת אם יהיה מעוניין בו, עם מודל עסקי שלא ברור איך יוכל לקיים את עצמו. זה לא שאתה בונה עוד תחנת דלק, או גלידריה, שאז יש לך ממי 'להעתיק'״. הדרך היחידה, לדבריו, להתקדם לקראת המוצר האידיאלי ולברר מי יהיה הקהל האידיאלי עבורו, היא לנסות וללמוד מהניסוי, לשפר את המוצר או לשנות את הקהל — וחוזר חלילה. עד מתי? עד שנגמר הכסף שהושקע בסטארט־אפ.
"אתה נמצא במרוץ נגד הזמן, אז המטרה היא ללמוד כמה שיותר מהר. וזה קורה רק כשה–state of mind שלך הוא שמותר לטעות ומותר להיכשל, כל עוד אתה לומד מכל טעות וכישלון. לשיטה הזו קוראים The Lean Startup — והיא המתודה המקובלת ביותר כיום בעולם היזמות".
"הייתי מאוהב ברעיון של עצמי — ונכשלתי"
אחד מהדוברים שהשתתפו בערבי הכישלונות הוא יואל חשין, מייסד ויו"ר קבוצת 2B, הכוללת הקרן להשקעות בהיי־טק 2B Angels, ואת ו–2B Community — קרן להשקעות אימפקט. חשין סיפר על כישלון אישי ומהדהד שלו שאירע כשניסה להקים מודל חדש של תאגיד קהילתי — חלום שהתרסק לו מול העיניים. "חשבתי על מודל של תאגיד מזן חדש, תאגיד מסחרי לכל דבר ועניין שהתכלית שלו היא מיקסום רווחים, אלא שהם יופנו למטרות חברתיות שנמצאות בליבת העסק שלו", סיפר חשין בערב כישלונות שבו השתתף.
"חשבנו שאם נפנה לצרכנים ונספר להם על שני בתי קפה שבשניהם לקפה יש אותו טעם ולמלצרים יש אותו חיוך, אבל שבאחד מהם הרווחים הולכים למטרות מסחריות ובשני הם הולכים למטרות חברתיות — הרוב יבחרו בבית הקפה עם המטרות החברתיות. במחקרים הראשונים שערכנו, כמעט 100% מהנשאלים בחרו כך".
חשין בחן מודלים שונים של תאגידים כאלה, ואף חשב לרכוש את רשת סטימצקי. "הרשת עמדה אז למכירה וחשבנו שכמה עשרות סניפים יוכלו לחולל שינוי בתודעה הקולקטיבית. נכנסנו למשא ומתן עם קרן מרקסטון (שהחזיקה אז בסטימצקי; י"ג) אבל זה לא צלח. הם דרשו מחיר גבוה מדי. בסופו של דבר הם מכרו אותה במחיר נמוך יותר ממה שביקשו".
בהמשך עלה רעיון להקמת מרכז לספורט אתגרי בהאנגר בנמל תל אביב, שימכור ציוד לספורט אתגרי ויקדיש את כל הרווחים שלו לעמותת אתגרים (עמותה לספורט והעצמה של בעלי צרכים מיוחדים). "יצאנו לדרך, שכרנו האנגר בנמל. אירוע ההשקה היה אמור להיות בליל שבועות ב-2014", מספר חשין. ואולם במקביל, יותר ויותר אנשים התחילו להגיד לו בעדינות שהמספרים לא כל כך מסתדרים.
"הייתי מאוהב ברעיון ולא ראיתי בעיניים", מודה חשין. "עמדתי על הבמה בהאנגר והכרזתי שאנחנו הולכים לפתוח את הסניף הראשון של התאגיד החברתי ושכל הרווחים יוקצו לעמותת אתגרים. זה היה אירוע מרגש מאוד, היו כותרות בעיתונים, וכולם חיכו לפתיחת המרכז. ואז התחלתי להתפכח".
הכישלון נחת עליו בבת אחת. "התחלתי להסתכל על המספרים וראיתי כמה כסף אנחנו מוציאים. יש את הרגע הזה שאתה מבין שנכשלת — ושצריך לעשות מעשה". הוא נזכר. "זה תהליך קשה ומורכב מאוד, אבל הייתי צריך להתמודד אתו, לקח לי זמן לנער את אבק הכאב מהרעיון של התאגיד הקהילתי אבל בסופו של דבר סגרתי את הברז. ביטלתי את החוזה עם נמל תל אביב, שקנס אותנו על ההתחייבות שלנו לשלוש השנים הבאות. פניתי ליו"ר אתגרים, התנצלתי מעומק לבי, הסברתי שזה לא ילך, ונאלצתי להודות בחתיכת כישלון. אם אני מנסה להבין מה הסיבה לכישלון — היא נעוצה בכך שהייתי מאוהב ברעיון שלי".
בימי שגרה, חשין רגיל להיות בצד השני, זה שאליו מגיעים יזמים עם חלום בעיניים. "אני רגיל לראות יזמים שמגיעים אליי עם רעיון לסטארט־אפ ומשוכנעים שהם הולכים לכבוש את העולם". חשין כבר פיתח מומחיות להוריד אנשים מרעיונות בלתי־אפשריים. "זה מדהים עד כמה הגמל לא רואה את דבשתו, ואיך אני נפלתי באותו הפח שבו נופלים אותם יזמים שפונים אליי ומבקשים מימון", סיפר חשין.
ממרחק כמה שנים הוא דווקא להחיות באמצעות הקרן שלו את רעיון התאגיד הקהילתי. "כיום אנחנו מגדירים תאגיד קהילתי כתאגיד הממוקד בקבוצת אוכלוסייה מסוימת, בקהילה מוגדרת, ושבאמצעות מודל עסקי מחזק ומעצים קבוצת אוכלוסייה זו. למשל, מועדון 'עדיף', שהקמנו והשקענו בו: מועדון צרכנות לאנשים עם מוגבלויות, שמפחית להם את העלויות למוצרים ושירותים מסוגים שונים. 50% מהרווחים של המועדון מופנים לארגונים חברתיים המקדמים חירויות יסוד של נכים, בדומה לרעיון המקורי שהיה לי", הוא אומר.
חשין מתייחס גם לשינויים הסוציולוגיים והטכנולוגיים המהירים של העידן הנוכחי, שמחזקים את ההכרח שבתנועה קדימה על אף הטעויות בדרך. "אנחנו כל הזמן טועים, אבל לא יכולים להסתמך על ניסיון העבר — כי העולם נע קדימה. ניסיון הוא כבר לא קריטריון חזק מספיק, כי הוא מסתמך על משהו שקרה בעבר. לכן עלינו לשאוף להתנסות — שמתייחסת לסוג של זמן הווה — לקבל את ההחלטה הנבונה ביותר", הוא אומר. "בסינית, המילה משבר היא מילה נרדפת להזדמנות. אני לא אמנם לא מבין יותר מדי בסינית, אבל יש כאן משמעות מדויקת של מהות הכישלון. זו הזדמנות עבורנו לצעוד קדימה כדי להתפתח. האנושות הגיעה לאן שהגיעה באמצעות מיליארדי טעויות שנעשו ונעשות, כל הזמן".
בישראל אוהבים להפיל את הכישלון על אחרים
אז למה אנחנו כל כך מפחדים מטעויות? "לכל אחד מאתנו יש מערכת יחסים מאוד מסוימת עם כישלונות וטעויות. מערכת היחסים הזו מעצבת את איך שאנחנו מנהלים את עצמנו, את הקריירה שלנו, ואת העסקים שלנו", אומר שמואל מרחב, מנכ"ל מרחב אפשרויות בע"מ יועצים לניהול. לדבריו, "ככל שאנחנו פוחדים יותר להיכשל או לטעות, אנחנו נעז פחות. ככל שאנחנו מיודדים יותר עם כישלונות וטעויות, אנחנו ניקח סיכונים גדולים יותר".
מרחב מסביר כי כל אחד מאתנו יכול למפות את מערכת היחסים שלו עם כישלונות וטעויות, על הסקאלה שבין "להיכשל זה אסון" לבין "כישלון הוא בית ספר מעולה". ביניהם ניצבת ההנחה ש"זה לא נורא להיכשל".
לדבריו, "מבחינה לוגית, ברור שברוב המקרים הגישה הפרודוקטיבית יותר היא לראות בכישלונות בית ספר. מי שמנסה לעשות משהו שוב ושוב, ונכשל ולומד מכל כישלון הוא בעל סיכוי גבוה יותר להצליח ממי שניסה פעם אחת, נכשל — והחליט לא לנסות שוב כדי לא להיכשל שוב".
מרחב סבור כי אחת הסיבות לכך שקשה לאנשים לזוז לכיוון התפישה שלפיה טעויות וכישלונות הם בית ספר מעולה, היא המחיר הרגשי שהם משלמים כשהם נכשלים. "יש אנשים שחשים בושה ואשמה, תחושה שהם בעצם כישלון. הכאב הרגשי כל כך חזק, שגם אם מישהו ישכנע אותם שזה בית ספר - הם לא ירצו להיכשל שוב, כדי לא לחוות את הכאב הזה שוב.
"יש תרגיל טוב שאני נותן לאנשים: לבחור כישלון מפואר שהיה להם, ולבחון בדיעבד איזה אפשרויות הוא פתח בפניהם ומה הם היו יכולים ללמוד ממנו. זה לא תרגיל קל, אבל אנשים מופתעים לגלות שלכישלונות האלה היתה תרומה משמעותית לחייהם ולהתפתחות שלהם".
דווקא מדדים אובייקטיביים (למשל, גובה, משקל, תלוש שכר או נפח מנוע של מכונית), הם המדדים החלשים ביותר במידת ההשפעה שלהם על מצב רוחנו — למרות שהם החסינים ביותר בהיותם בלתי־ניתנים לערעור.
המדד היחסי מודד את העצמי ביחס לאחרים. "אנשים משתמשים במשקפיים הפסיכולוגיות שלהם כדי להסביר גם את הממד האובייקטיבי והממד היחסי", אומר שילוני. "מכאן, שהכישלון של האחר משמש אותנו בכל מיני אופנים, כמו שיפור הדימוי העצמי. למשל, אם נכשלתי במשהו ויש עוד מישהו שנכשל מלבדי, אנחנו יכולים לראות בזה צרת רבים או לומר שהרף היה גבוה. זה מנחם אותנו בחוויית הכישלון".
השמחה שאנחנו חשים על כישלון של אחר משמשת אותנו לעתים גם לתחושת נקם פרטני או נקם קבוצתי — כלומר, של מישהו שמייצג בעינינו קבוצה. "לדוגמה, אם אדם חושב שאי־גיוס חרדים לצבא הוא עוול נוראי, ונתקל במקרה שבו בית המשפט זרק מכל המדרגות תובע חרדי — האדם הזה ישמח בכישלון של החרדי כי הוא יראה בו כישלון לקבוצה שאותה החרדי מייצג בעיניו. אם אני בתחרות עם מישהו בתחושה של משחק סכום אפס, אני אשמח כשהוא ייכשל כי הכישלון שלו איפשר לי להתקדם שלב אחד בסולם".
שילוני נוגע גם באופן שבו התרבות הארגונית בישראל מתייחסת לכישלון. "כאומה, בישראל אנחנו לא כל כך נוטים לנתח כישלון או לברר מה יכולנו לעשות אחרת. התופעה הזו מתרחבת והולכת, ואנחנו אפילו מתגאים בזה. כשמנתחים כישלונות עסקיים או ארגוניים, מנהלים ישראלים לא מעטים מאשימים בהם מישהו אחר.
"לדוגמה, בקהילה העסקית בישראל נהוג להאשים את הרגולטור משום שהוא מרחיב את כוחו והשפעתו על המגזר העסקי — אבל רק מעטים מדברים על כך שיש משהו בתרבות הארגונית־ניהולית בישראל שדחף את הרגולטור לקחת את המושכות מלכתחילה ולהקפיד יותר על האופן בו ארגונים מתנהלים. מנהלים במגזר העסקי לא מוכנים להודות אפילו ב–1% של כשל שנובע מהתנהלות הצד העסקי. זו דוגמה די רווחת לשיטה שבה לא חוקרים כשלים ורק מטילים אחריות על האחר".
כתבה זו נכתבה על ידי יסמין גואטה ופורסמה במקור ב-TheMarker.
כתבות נוספות ב-TheMarker:
שעון קיץ - כל השנה: האם גם ישראל תוותר על שעון חורף?
הרכבת מירושלים אינה מוכנה להפעלה - אבל נתניהו וכ"ץ גזרו היום את הסרט
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
