מצוידים בארסנל טראנסיסטי בועט, רייזינג דאסט (ג'ון אהרון ועמי דהאן) הפכו לאחד מהצמדים האלקטרוניים האהובים ביותר בקרב הקהילה המקומית ב-2018. "אחרי שהופעתי במשך שנים תחת שם הבמה Mojo ולא הצלחתי להגיע לבמות הגדולות, החלטתי לסיים עם הפרק המוזיקלי בחיי. אבל רגע לפני זה, דיג'יי Bubble (קארן מגדסווי, ר"צ) הפגיש בין עמי לביני" מספר אהרון. "כשהופעתי לבד, התעסקתי נטו באמנות ולא עבדתי בצורה מסודרת בכל מה שקשור לבוקינג, יחסי ציבור וניהול הכספים. הבנתי שאם אני נותן לעצמי צ'אנס נוסף זה רק עם מישהו שיאזן אותי, ועמי עשה את זה. בזמנו, הוא החזיק בבעלותו חצי מהברים בירושלים, כל פוסט בחשבון הפייסבוק שלו הגיע למאות לייקים והוא היה נחשב לאחת האושיות המעניינות בעיר".
דהאן חותך מימין: "הייתי כולה תקליטן חובב. בכל הברים שהחזקתי תמיד אני הייתי זה שאחראי על התוכן המוזיקלי, והחלטתי להוביל בין היתר גם ליינים אלקטרוניים. אז מעבר להיכרות אישית עם כמעט כל דיג'יי, מצאתי את עצמי מתקלט לא פעם. עם הזמן הפכתי לאספן דיסקים וריליסים של כל הגדולים בז'אנר, והתחלתי לנגן בברים של המתחרים שלי. הייתי שותה להם את כל הבר, מביא את האנשים שלי, מקבל על זה כסף גם כיחצ"ן וגם כדיג'יי. זה הרגיש כמו חלום, כאילו משהו עבד לי נכון, והפגישה עם ג'ון באמת הייתה הזדמנות בשבילי לעלות על מסלול חדש בדרך להיות יוצר".
זה לא נשמע כמו הסיפור הקלאסי בנוסח "תמיד חלמתי לעשות מוזיקה".
אהרון: "אני יכול להגיד לך שבאופן אישי, הייתי עושה מוזיקה לא משנה מה, זה תמיד היה החלום. פשוט לא תמיד חלומות מתגשמים, וגם כשהם מתגשמים, לרוב זה לוקח הרבה זמן. עשיתי מוזיקה במשך שנים ארוכות וזה לא התפוצץ, והזוגיות עם עמי הייתה באווירה של 'יאללה, בוא נעשה את זה. מה יש לנו להפסיד?'. הייתי כבר בן 31, נשוי עם ילד ועם רגל אחת כבר בחוץ, ונתתי לזה סוג של הזדמנות אחרונה. בסוף יצא לנו טוב. תבין, כדי להתפרנס, החזקתי בית קפה בו מצאתי את עצמי לא פעם מכין טוסטים ללקוחות אחרי לילה בלי שינה, עקב עוד מסיבה שנמשכה עד אור הבוקר".
דהאן: "במקום שאמן יתרכז וימצא את המוזה או הכיוון המוזיקלי שלו, לא פעם הוא מתעסק באיך לסגור את החודש באמצעות המוזיקה. היא הופכת לנגועה בשיקולים שאינם מתכתבים עם הנפש היוצרת, אלא עם זו של הפקידה בבנק. אנחנו רצינו לעשות את זה בכיף, אז את הכסף לציוד מתקדם הבאנו מהבית ומהעסקים שהחזקנו במקביל. לנגן היינו מוכנים בחינם. צריך כסף? בוא נשים! אז הפסדנו 2,000 שקל בחודש, אבל עשינו את מה שרצינו איך שרצינו. היינו בוגרים, ולא התעסקנו בחשבונות עם מפיקים כדי שישלמו לנו את כרטיס הטיסה לפסטיבל כזה או אחר. יש הזדמנות לנגן בחו"ל? קונים כרטיס. בגלל שהחלטנו שזו הגישה, לא היו ברקסים והכל זרם נכון. תוך חצי שנה הגענו למצב שיש לנו לפחות הופעה אחת בסוף שבוע. באלבום השני הבנו שהגיע הזמן לעשות רק מוזיקה, אז החלטנו למכור את העסקים ועברנו לאולפן משלנו".
זה לא סיכון גבוה מדי?
דהאן: "לכאורה זה סיכון גבוה, אפילו מאוד. קשה לפרוץ במוזיקה ולהגיע לטופ, אבל הכי קשה זה להישאר שם, במיוחד בטראנס. מבחינתי, לא היה פה סיכון אמיתי בגלל ששמתי את כל כולי במוזיקה, והיעילות שלי כבעל בית הגיעה לרמת הזנחה פושעת".
אהרון: " זה היה תהליך טבעי של פרידה משלב בחיים שכבר לא רצינו לקחת בו חלק. כמה מוזיקאים גדולים אתה מכיר שמנגנים בלילה וקוצצים סלט עבור לקוחות בבוקר? נמאס לי מהירקות, רציתי מוזיקה. פתחנו דף חדש".
רייזינג דאסט לא מכוונים רק לקהילה הטראנסיסטית. הם יודעים שהלהיט שלהם "Sounds Of The Future" הגיע ללב המיינסטרים של כל בר ומועדון בעיר הגדולה, והם כבר הספיקו לנצח על המסיבה המרכזית של פורים בכיכר המדינה. בין עוד הפקה מקומית לפסטיבל בחו"ל, הם גם זכו לנגן במסיבה סגורה ואינטימית של עומר אדם באילת. האם מדובר בתו תקן חדש?
"האמת שזו הייתה הפתעה, הוא שמע שאנחנו מנגנים בסלינה והזמין אותנו לבוא לנגן יום אחרי אצלו במלון", מספר דהאן. "כשנכנסתי, לא זיהו אותי, חשבו שרייזינג דאסט זה הרכב מטורף מחו"ל. כשאמרתי להם מי אני, לכולם נפל האסימון. היה אחלה סט עם אחלה וייב ונפרדנו לשלום".
ועם כל הכבוד לעומר אדם, מה עושה אתכם לכל כך אהובים ע"י הקהל הישראלי?
דהאן: "אנחנו מדינה לחוצה עם המון כאבי ראש. המוזיקה שלנו היא מפלט מרענן ושמח לכל מי שקצת נסגר בתוך עצמו, בין אם זה בגלל 'דלקה רעה', חובות למס הכנסה או פקק מבאס בכביש".
אהרון: "הפול און שלנו מצליח לחבר בין מלודיה נעימה, BPM גבוה וטקסטים עם מסרים חיוביים שמתרכזים בהעצמה וב'אני מאמין' שלנו".
דאהן: "לפני מספר חודשים יצא לנו לנגן בפסטיבל בחו"ל, כשלפתע ניגש אליי בחור צעיר ישראלי שביקש לעשות איתי תמונה כדי לשלוח לסבתא שלו. בהתחלה חשבתי שהוא מסתלבט עליי, אחרי זה הוא הסביר לי שהוא הלום קרב ושהמוזיקה שלנו היא מרפא בשבילו, שהוא מרגיש שהיא הצילה לו את החיים. בסוף, התפקיד שלנו זה לעשות מוזיקה, אבל החובה שלנו היא לגעת בכולם: בנשים ובגברים, בצעירים ובמבוגרים, בטראנסיסטיים הכבדים וגם באלו שסולדים מן הסצנה".
מה דעתכם תהיה התגובה של הקהל הטראנסיסיטי לשיתוף פעולה חוצה ז'אנרים?
אהרון: "המגמה העולמית היא מיזוג בין עולם המוזיקה המסורתי לזה האלקטרוני. אינפקטד מאשרום עשו את זה כבר לפני למעלה מעשור ועדיין נחשבים לפרויקט המוזיקלי הכי גדול שהיה כאן אי פעם בגזרה האלקטרונית. יש דרכים לשילוב הקרחנות שאנחנו עושים היום עם הדברים הבאים שאנחנו רוצים לעשות. חוץ מזה, בסוף, אני מוכן לוותר על פסטיבל כזה או אחר כדי שאבא שלי ידליק את הרדיו ויגיד בגאווה: 'זה של הבן שלי'. כשנדע שעשינו את ההורים גאים, אולי נפתח שוב פעם דף חדש, גם הפעם בלי ירקות".