"פצצות בדרך לסוף העולם" שיצא לאקרנים בשנת 2000 נחשב לתנ"ך של קהילת הטראנס המקומית - ולא בכדי. הסרט הדוקומנטרי של הבמאי המוערך ישרי הלפרן, סיפק הצצה ראשונית לתרבות הטראנס המחתרתית והמתפתחת של שנות ה- 90' ומאז, נראה שלא השתנה הרבה בכל הקשור ליחסים המורכבים בין הסצנה לבין מדינת ישראל.
העלילה שמתמקדת בפעילותם של שלושה צעירים שמרימים הפקת מסיבות טראנס מחתרתיות, מצליחה לתמצת את הפערים שבין המפיקים לשלטון, בין הסמים למשטרה, ובין המוזיקה הבועטת לאוזניהם האטומות של הרשויות, אותם פערים בהם אנו נתקלים גם היום. כמעט 20 שנים אחרי הפקת הסרט עטור הפרסים, נפגשתי עם הלפרן, בניסיון להבין איך יכול להיות שהפערים בין הסצנה למדינה כל כך גדולים: התקנים הם אותם התקנים, האסונות הם אותם האסונות - ומשחק החתול והעכבר נמשך.
"׳פצצות בדרך לסוף העולם׳ הוא הסרט הראשון שלי, למעשה הוא גם סרט הגרילה הראשון שנעשה בארץ" משתף הלפרן. "אולי זה הזמן לספר: הסרט הזה בכלל לא היה אמור להיות סרט. הוא היה אמור להיות כתבה בערוץ הראשון. אחרי שלמדתי בניו יורק חזרתי לארץ ומצאתי עבודה במערכת ׳יומן׳, שנהנתה בזמנו מרייטינג חסר תקדים. הצעתי לעורך נושא חדש: טראנס. אנשים לא ידעו פה בכלל מה זה, זו הייתה תופעה בהתפשטות וחשבתי שזה יכול לעשות קצת רעש. הוא הסכים. בדיוק כמו היום, הסצנה עשתה שרירים כשאף אחד לא היה מוכן להתראיין, למעט שלושת הצעירים האלו שהשכילו להבין שאין כאן ניסיון לפגוע באף אחד, אלא נסיון להביא תמונת מצב לקהל הרחב. אהבתי את הסצנה הזאת".
חשבת אם הכתבה עלולה לפגוע בסצנה שאתה אוהב?
"השיקולים שלי בנוגע לכתבה הזו לא נעו על הציר שסבב סביב הנושא המוזיקלי, הם נעו בעיקר סביב הדרייב הפוליטי שבי להילחם במלחמה של המדינה נגד סמים. כל אלו שטוענים כי אין קשר בין טראנס לסמים מבלבלים בשכל, אני פשוט חשבתי שזה לא העיקר ושצריך להגיד ׳סמים זה לא כל כך נורא׳. השיח סביב הנושא הזה השתנה. מטאבו, הסמים נהפכו למיינסטרים, ולא רק בישראל - אלא בכלל בעולם המערבי. פה הטאבו הזה החל להיסדק בעקבות הסצנה בה רואים את אמא של יוני (אחד מגיבורי הסרט, ר״צ) אומרת ׳תנו להם לעשן׳. העורך לא הסכים שזה ייכנס לכתבה, אני חשבתי שזה זהב. זו הפעם הראשונה שבה ראו בישראל משפחה ממוצעת ומסורתית ששוברת את החוקים. בראשות השידור העדיפו לעשות מהסיפור שלי כתבה בנוסח ׳נו! נו! נו!׳ לסמים, שום דבר חדש. הלכתי לבית משפט, הוצאתי צו מניעה נגד שידור הכתבה ומיותר לציין שפיטרו אותי. החלטתי להמשיך לצלם בכל זאת ולהפיק סרט".
יצא לך לחשוב אז שאולי טעית שבחרת באג'נדה האישית שלך על פני העבודה היוקרתית?
"הייתי די אידיוט, זה לא עניין אותי. בזתי לגוף התקשורת ששכח את עוצמתו ופחד לשים על סדר היום הציבורי אג'נדות של קהלים שלמים. היום אני יודע שזה הסטנדרט, אבל אז הרגשתי שאני מייצג ציבור וזה היה שווה לי. בזכות הפיטורים הפכתי לדוקומנטריסט ואני מברך על כך. לא פעם זה קשה למצוא מימון לסרט, לא תמיד רוצים לשדר אותו בכל מקום וכך גם היה עם 'פצצות בדרך לסוף העולם׳. בסוף הסכימו לשדר אותו בסינמטק. במשך שנה שלמה הוא לא ירד מהמסך, כשכל הכרטיסים נמכרו - סולד אאוט! אחרי זה הוא נמכר למה שהיה בזמנו ערוץ 3, והצליח להפוך לקונצנזוס. הוא שודר במספר מדינות בעולם וזכה בפרסים".
בדיעבד, זה עשה לסצנה טוב או רע?
"הסרט סיפר את הסיפור של הסצנה, וכשאתה מכיר מישהו, אז יותר קל לך לקבל אותו. באיזשהו מקום זה הפך אותה ליותר לגיטימית, אולי לא בפני המדינה, אבל כן בפני הציבור הרחב וזה המון. הסרט לא הביא לעלייה או ירידה במספר המסיבות, לפי דעתי מספר המסיבות שמתקיימות בכל סופ"ש תלויות באווירה הציבורית. תמיד אחרי אירוע טראומתי כמו האינתיפאדה הראשונה או מלחמת לבנון השנייה, תוכל לראות יותר נסיעות למזרח או דרום אמריקה, כמו כן גם יותר מסיבות טראנס פה בארץ. אנשים מחפשים פורקן.
המשטרה צריכה לאכוף את החוק, הבעיה היא שמדובר לא פעם בהתנגשות חזיתית בין המדים לבין היצר. כשיש עונה טובה למפיקים, עונה אחרי זה המשטרה ממוטטת את כולם כלכלית - יש קצת מעצרים, קצת רגיעה וחוזר חלילה. בסרט רואים את המעגל הזה בשנים שלאחר התרסקות הסכמי אוסלו: מפריחה, לרדיפה והפגנת הענק ׳תנו צ'אנס לטראנס׳, שמהווה את אקורד הסיום. בסוף? המדינה מפסידה. בגלל דעות קדומות היא מפסידה נכס תרבותי ובעיקר מוזיקלי, שלא דומה לאף מדינה אחרת בעולם.
הדיבורים סביב אהבה, חיבור לאדמה ושלל תובנות המתקשרות לזרם החברתי, מצליחות לעורר תהיות בנוגע לעתיד החברים שבו. בסוף כולם גומרים עם ילדים ודו-משפחתי בעיר ממוצעת. אין ממה לפחד, הטראנס הפך להיות עבור אנשים רבים ובעיקר בפריפריה כחלק בלתי נפרד מטקס ההתבגרות שלהם. אם פעם המעבר מילדות לבגרות היה קורה בצבא, היום הוא קורה אחרי הצבא. ההתמודדות האמיתית היא שם ובעקבותיה גם החוויות המשמעותיות שמעצבות לכל אחד את האישיות".
כמעט 20 שנה חלפו מאז הפקת הסרט, איך יכול להיות שכלום לא השתנה כאן?
"בתקופת האינתיפאדה השנייה יצא לי לבלות בפסטיבל 'ברנינג מן׳ בארה"ב. במהלך האירוע, כשאני עומד במרכז הפלאיה (סוג של אגם שהתייבש, ר"צ), נקלעתי לשיחת חולין עם כמה אמריקאים במצב תודעתי מועצם, כשאחד מהם לפתע שאל מאיפה באתי. כשאמרתי לו שאני מישראל היה לו משהו נורא חשוב להגיד אבל לקח לו קצת זמן לסדר את המחשבות. חשבתי שאני מבין לאן זה הולך, לא רציתי להיכנס לדיון פוליטי והתחלתי להתרחק, בדיוק כשהוא נזכר במה שהוא רצה להגיד. הוא צעק לעברי: "Thank you for the outdoor raves!". באמצעות תרבות הטראנס ישראל השפיעה לראשונה על תרבות פופולרית עולמית. אותו אמריקאי הבין את זה. אצלנו הנושא עדיין בדיון".