היי מירי. מעולם לא נפגשנו, וחבל. על כוס קפה קטנה, הייתי יכול לספר לך על השרים שהחזיקו בתיק התרבות לפניך, ופספסו סצנה שלמה של אמנים. האמנים האלה לא נשמעים בגלגלצ, לא רוקדים לצלילי "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי ולא עורכים חזרות בהבימה או הקאמרי. למרות זאת, אפשר לספר שהם מתעסקים במוזיקה וריקוד, והביקוש להופעותיהם והפקותיהם גדול לא פחות מזה של הצגת "רומיאו ויוליה". הם מעולם לא דרכו בכנסת, לא הפעילו לוביסטים או משרדי יחסי ציבור למען קידום האינטרסים שלהם, והאמת? רובם עסוקים בקשיים כלכליים ותהיות האם בחרו במקצוע הנכון, כך שאין להם בכלל זמן לנסות את מה שאני רוצה להציע לך.
כבוד השרה, אני מדבר על העולם התרבותי הכי מבוקש בישראל של שנות האלפיים - סצנת הלילה. מדובר בעולם תרבותי נרדף, שעטוף בהמון סטיגמות לא מבוססות. כמו כן, הוא לא באמת שייך למשרד ספציפי; לחקלאים ולדייגים יש את משרד החקלאות, צה"ל והמוסד כפופים לשירות הבטחון. האם הוא באמת מנוהל על ידי משרד התרבות?
מספר הברים והמועדונים באופן יחסי למספר התושבים בישראל, הוא מהגבוהים בעולם. מגזין ה-Lonely Planet מיצב אותה בתור אחת מערי המסיבות הטובות בעולם, איתו גם עיתון הטלגרף. למרות זאת, לא נראה שהמדינה משכילה להבין את הפוטנציאל התרבותי והכלכלי הזה. בעוד שבלונדון נהנים בעלי המועדונים מהקלות מס, בתל אביב מעדיפים להקשות בביקורות. קנסות הפכו לחלק בלתי נפרד מהוצאות העסק הממוצע, בדיוק כמו אבטחה או אלכוהול. גם שיטור יתר, מלחמות בירוקרטיה וסטטיסטיקה מאכזבת של סיכויי הצלחה נמוכים לא בדיוק מוסיפים מוטיבציה בקרב אנשי חיי הלילה. אז איך יכול להיות שאנשים רבים מחליטים להשקיע את מיטב חסכונותיהם, זמנם וחייהם במקום שאינו יודע להכיל את הפנינה התרבותית אותה הם מנסים ליצור?
בתקופת הסכינאות לפני כשנה, בעלים של בר ירושלמי מסוים אמר לי משפט חכם: "אני לא מ"פ בדובדבן, אבל אני יודע לעשות לאנשים קצפת. במדינה שבה נועדנו לחיות על החרב, חשוב שיהיו כאלה שיודעים גם להשחיז אווירה ולא כלי נשק בלבד". יש כאן שליחות מירי, יש כאן חלומות. לאורך התקופה בה אני כותב על תרבות הלילה פגשתי המון אנשים: מפיקים, דיג'ייז, בעלי ברים, בעלי מועדונים. חלקם גדולים ומפורסמים, וחלקם קטנים ומחתרתיים.
אני יכול לומר לך, שכל אחד מהם הוא אינדיבידואל. הדבר היחידי שמחבר בין כולם הוא החלום ליצור - בין אם זה מוזיקה, תאורה, סאונד או קהל. בסוף, זאת הרמוניה שמצליחה לחבר בין מיליוני אנשים מידי שנה תחת חוויה שלוקחת כל אחד למקום אחר, מקום טוב.
בואי נשים את הפוליטיקה בצד - אנשים מונעים מפחד, ואפילו אתם, הפוליטיקאים. מי השר שירצה לשלוח ידו לתרבות שמתקיימת בחושך? הרי, לא מעט מדווח על מקרי אלימות, ניסיונות אונס או פשיטת סמים בחיי הלילה. מירי, זה נגע רע. ואני לא מדבר על הסמים, אני מדבר על הפחד.
אני מזמין אותך לצאת איתי לסיור, תבואי להתרשם בעצמך. תוכלי לראות שהאלימות אינה דורכת בשערי הלילה. אם היא תיתרחש, היא תיעלם תוך שניות על ידי מעגלי האבטחה – לפעמים אפילו ללא שימוש בכוח, אלא רק באמצעות המילה הנכונה שתיאמר בטון המתאים. לחצני מצוקה מפוזרים בקלאבים הגדולים, והיום, אין מצב כזה שהעבריינים לא צריכים לתת את הדין - אם לא בפני מערכת המשפט, אז בפני הרשתות החברתיות.
מיליוני שקלים נכנסים לקופת המדינה מידי חודש מהסצנה הלילית, דיג'ייז מקומיים מריעים עם דגל ישראל מעל הבמות הגדולות בתבל, והמפיקים והאמנים המפורסמים בעולם נוהגים להתארח ולהופיע כאן מידי חודש. גם התיירים שנוחתים פה, לא מגיעים בשביל "ראפטינג פראי" בקייקי כפר בלום שבירדן. הם מחפשים אטרקציות אחרות, כאלו שיש לתרבות הלילה המקומית להציע.
מירי, לא תאמיני איזה חיי לילה יש כאן. יש פה אלפי אנשים שמתפללים לייצוג הולם. שיהיה חוט מקשר בינם לבין המדינה, שהקול שלהם יישמע. הם לא מחפשים להתעשר או לשנות את העולם. הם רק מחפשים את ההבנה שהם יוצרים תרבות לכל דבר. תרבות של מוזיקה, ריקודים ואנשים.
בהנחה ותסכימי, תוכלי לפקח, ולהיות שותפה בעיצוב דמותה של התרבות הכי חדשנית ועשירה שיש בישראל. תוכלי לקדם עשרות אמנים ומועדונים, שיקדמו יוזמות שבהן את תומכת. כבוד השרה, בעוד כמה שנים, כשנפתח את חדשות סוף השבוע, תוצג כתבת מגזין. בכתבה יספרו על סצנת הלילה הפרועה, הלא מוסדרת והאנטי ממסדית שהייתה כאן פעם. יראיינו מפיקים גדולים, דיג'ייז בולטים ובעלי ברים ומועדונים מן העבר שיספרו על הקרחנה שהתרחשה, על המלחמות עם העיריות, עם המשטרה ועל הניצחון הגדול שהגיע בזכות דמות אחת שהכירה בהם ושינתה את פני הלילה ממקום חשוך למקום מואר. הדמות הזאת יכולה להיות את. אפשר להזמין אותך לחגוג?
מטעם שרת התרבות מירי רגב נמסר: "בעקבות מכתב הפנייה שהתפרסם הבוקר במאקו לילה, השרה רגב שמחה לאשר השתתפותה בסיור שייקבע בהקדם למען קידום תרבות הלילה של ישראל".