לעולם לא תתפסו את דנה ברגר מצלמת את הקינוח שלה ("זה טיפה מעפאן בעיני"), או משחקת בסמארטפון ("מימיי לא עשיתי שורה בקנדי קראש") אבל לכל מקום אליו היא הולכת - היא לוקחת איתה גם את האייפון. "יש בזה משהו שמרגיע את הפחד שלנו מלהיות לבד". חיטטנו לה בסמארטפון
"לפני הכל זה האיש שלי, בן הזוג שלי, ההוא שאשם בהכל. כמובן שברשימה הזו נמצאת גם הבת שלי שהיא כבר בת 12 ואני מקרצצת לה מתי היא כבר חוזרת ואיפה היא ומה שלומה. אמא שלי עושה לי את אותו הדבר – זה מעגל של אמהות ובנות. חוץ מהן, יש את חגית נוביק, היחצנית שלי ומי שבעצם אחראית על כל מה שאני עושה. אנחנו עכשיו סביב היציאה של האלבום החדש 'מתנות של זמן', ואנחנו מדברות המון".
מי שמור לך כ"לא לענות"?
"האמת היא שפשוט אין לי כאלה, כי אני מרשה לעצמי לא לענות לשום מספר שאני לא מזהה, מסננת את מי שלא שמור לי כי אני סומכת על זה שאם זה משהו חשוב, מי שזה לא יהיה, הוא יסמס. בכלל, בימים בהם עמוס לי או שאני במצב רוח של כתיבה ויצירה אני פשוט לא עונה וחוזרת למספרים שאני מכירה רק כשאני מתפנה".
מה הרינגטון שלך?
"הצלצול הרגיל של המכשיר. זה בטח קל לשים רינגטון, אבל אף פעם לא טרחתי".
מתעוררת עם האיפון?
"כן, ואני תמיד שמה נודניק לעוד חמש דקות, רק בשביל המתיקות הזו, החטא הקסום הזה של ללחוץ על הכפתור ולהישאר במיטה. אבל יש לי שני ילדים וצריך לשלוח אותם לגן ולבית הספר, אז אני עושה תורנות עם בן הזוג – כי אני חוזרת מהופעות בשלוש בלילה ומקסימום משלימה שעות שינה בצהרים. בשבת אני מרשה לעצמי לא לשים שעון".
"לא, אבל סביב הקפה הראשון אני בודקת מה העניינים באייפון. אני לא מבסוטית מזה, אבל זו האמת. יש בי את הרצון לא לקחת אותו איתי באיזשהו בוקר, אבל זה לא קורה כי הוא מחובר לעבודה. פעם היו גבולות ברורים בין עבודה לבית אבל הם היטשטשו – ואנחנו מפסידים".
מי האחרון שהתקשר אלייך?
"חגית, היחצנית שלי. היא צלצלה כדי להזכיר לי על החזרות למופע. זה מופע להקה עם שירים מהאלבום החדש וכמובן שירים מכל האלבומים והזמנים. הכיף הגדול הוא לנגן עם האנשים שמנגנים איתי כבר 14 שנים. הלהקה שמלווה אותי במופע הזה, בס, גיטרה, תופים - אלו אנשים שגדלו איתי יחד ותמיד מרגש ומשמח להופיע איתם. זו משפחה שאוהבת לעשות יחד מוזיקה וזה ממש לא מובן מאליו להישאר בקבוצה יחד כל כך הרבה שנים. מוזיקה זו תרופה גם ליוצר וגם לשומע".
מה הסמס האחרון שקיבלת?
"מצרויה להב, שהיא משוררת מופלאה וחברה טובה. אתמול בלילה הלחנתי שיר חדש שהיא כתבה: 'עץ הפקאן'. שלחתי לה אותו והיא כתבה לי בחזרה 'מרוח לי על הפרצוף חיוך בגודל של צמרת עץ פקאן'. זה ממש סמס שהוא שיר. אני מלמדת כתיבת יוצרת ואחד התרגילים שאני נותנת לאנשים לעשות זה להלחין סמס, למצוא סמס רגשי או שיש בו עניין ולהפוך אותו לשיר. יש לי פה עוד אחד: 'שבוע חדש, הנחה חדשה: 50% על שמלות וטוניקות בסיגל דקל'.
שלוש אפליקציות מועדפות?
אני משתמשת המון ב-Pages, באמצעותה אני מנהלת את דף האומן שלי בפייסבוק. אני מאוד גאה בו והוא מעודכן בכל האינפומציה על ההופעות, תמונות, מחשבות וזה די כיף. אני לא מתחזקת אותו לבד, יש לי צמד חמד של חברים שעושים את זה עבורי, אבל אני יודעת מה הולך שם ונהנית ממנו מאוד.
"וואטסאפ היא אפליקציה נוספת שאני משתמשת בה המון, אבל האמת היא שהשתקתי כמעט את כל הקבוצות שאני חברה בהן בחודשים האחרונים. העניין הוא שההורים של שנינו גרושים, אז בזמן שרוב האנשים מתמודדים עם שתי קבוצות של המשפחות, לנו יש ארבע קבוצות משפחתיות. הקבוצה היחידה שאני לא משתיקה היא 'השאקליות', קבוצה רק של שתי החברות הכי טובות שלי ושלי.
"האפליקציה השלישית בה אני משתמשת המון היא אפליקציית כיון הגיטרה Epic Tune שהיא ממש טיונר לגיטרה, אז כל פעם שיש לי גיטרה על הברכיים אני מכוונת אותה בעזרתה. כלומר, זה לא קביל להופעות, אבל כשאני יושבת בסלון ומנגנת – זה מה שאני עושה".
"אני אישית לא משחקת בכלום. לא עשיתי מימיי שורה בקנדי קראש ואני לא מבינה בזה כלום, אבל יש לי המון משחקים בנייד בגלל הילדים, שמורידים כל מיני דברים ואני מגלה את זה רק כשאני מבינה שאין לי מקום להקליט ולצלם יותר. אני הכי וינטאג׳ כשזה מגיע לטלפונים ומשחקים, האמת היא שקוראים לי בבית 'סבתאל׳ה' בכל מה שנוגע לזה. הילדים שולטים בזה, אבל אני יושבת ומנגנת על חתיכת קרש, אז את מבינה שיש פער ביני לבין הקדמה".
מה יש בתמונת שומר המסך שלך?
"תמונה של הילדים שלי מתחבקים וקרן שמש מקשטת את הפריים. היא צולמה בחצר האחורית שלנו, עם ההרים והנוף היפה מסביב. אנחנו גרים בהרי ירושלים ומאוד יפה פה. קר ויפה. אני אוהבת את הקור הזה. אני ירושלמית וכל השנים בגוש דן סבלתי מזה שאין חורף, אז עכשיו אני מקבלת אותו פה".
מה התמונה האחרונה שצילמת?
"התמונה האחרונה בטלפון שלי צולמה בהופעת ההשקה של האלבום החדש 'מתנות של זמן' בזאפה הרצליה. לפניה יש תמונה שאני צילמתי, בה הבן שלי, בן ה-6 מחייך ומציג את זה שנפלו לו שתי שיניים תחתונות".
פיית השיניים ביקרה?
"ברור. הוא קיבל פנס מגניב עם פילרים שאפשר להחליף וליצור בעזרתם צל של עכביש ושל באטמן".
נשמע מעולה. תוכלי לשלוח לנו אותן?
"אם זה בסדר, תרשי לי לשמור את התמונות של הילדים לעצמי".
מה עם אינסטוש? טוויטר?
"אין לי טוויטר, אני בקושי יודעת מה ההבדל בינו לבין פייסבוק. אבל בפייסבוק, מלבד העמוד אמן, יש לי פרופיל בשם בדוי שאני משתמשת בו כדי לראות מה החברות שלי עושות. יום אחד פשוט מצאתי את עצמי הכי לא בעניינים, לא שותפה לאנשים שקשורים אלי כי לא היה לי פרופיל משלי, אז יצרתי משתמש שרק החברים יודעים עליו וככה אף אחד לא מבלבל לי את המוח".
"אינסטגרם דווקא יש לי, ואני אפילו עוקבת אחרי הבת שלי כדי לראות שהיא לא מגזימה עם החולצות בטן, למרות שאם כן – חמותי מעדכנת אותי על זה. בפרופיל שלי לא העליתי תמונה כבר תקופה, למרות שהחשק עוד יכול לחזור ולהתעורר.
"האמת היא שאני לא עסוקה בתיעוד עצמי יותר מדי: לא תתפסי אותי מצלמת את הקינוח שלי במסעדה, או את השולחן הערוך לכבוד ארוחת ראש השנה – אין לי את הצורך הזה, זה לא נטמע בי. אפילו טיפה מעפאן בעיני לצלם את זה ואני לא מאוד מכבדת את זה. כלומר, החברות הכי טובות שלי ככה, ואל תחשבי שאני יורדת על מי שעושה את זה, אבל אני מרגישה שאני עשיתי את החשיפה במקצוע אז אני לא צריכה את האקסהביציוניזם הזה גם בחיי היום יום שלי".
"הם קורים בעיקר עם אנשים אחרי הופעות - נדיר שתמצאי אותי עושה סלפי ומעלה אותו. האחרון שעשיתי היה עם חמותי החורגת בניו יורק, אבל לא העליתי את זה, הוא בשבילנו".
איבדת פעם את הטלפון?
"האמת היא שהטלפון נפל לי לשירותים במסעדה בחוף הים וזה היה יום קשה מאוד. הייתי באמצע יום עבודה מטורף ושלחו לי שליח של אורנג׳ למקום כדי להציל אותי. עם כמה שאני לא מכורה לפייסבוק – אני מאוד מכורה למכשיר שלי. לפעמים מוצאת את עצמי בבית מסתובבת איתו ביד וזה גועל נפש.
"היתה תקופה שהאייפון לא היה קיים וזה לא היה כל כך מזמן – היו לנו אחלה חיים גם אז, אז ההתמכרות הזו היא אישיו ובכל בית קפה שתיכנסי אליו תראי שלא משנה מה הגיל של הסועדים, ליד כל אחד מהם יהיה מונח מכשיר. את יודעת מה, יש בזה איזושהי נחמה של תקשורת שאנחנו נאחזים בה. לא משנה כמה היא קרה, עקרה ואלחוטית, אבל יש בזה משהו שמרגיע את הפחד מלהיות לבד, הפחד מהמוות".
האם יש קוד לטלפון?
"לא, לאף אחד מאיתנו אין קודים – אנחנו עובדים על אמון הדדי בבית".
אז בטח קל להציץ לבן הזוג בטלפון. הצצת לו פעם? הוא הציץ פעם בשלך?
"אין לדעת, יש מצב שהוא הציץ לי ואם הייתי מציצה לו – לא הייתי מגלה לך. אני מניחה שמציצים לי בטלפון מדי פעם, זה טבע האדם, אבל עדיף להציץ ושלא יהיו קודים ומנעולים. אנחנו גם ישנים במשפחה עם דלתות פתוחות בחדרים. בסמבוליות של זה אנחנו לא שמים מנעולים על שום דבר (חוץ מהדלת החיצונית, כמובן). אם למישהו יש סוד – זו זכותו ומי שרוצה יכול שתהיה לו מחברת אישית או תיקיה במחשב – אבל קוד על הטלפון מצהיר על זה שאת לא סומכת על אנשים ואני מעדיפה להעביר מסר של כבוד".
איזה מכשיר יש לך?
"אייפון 5s, אני יודעת שכבר יש אייפון 6 ואפילו הבאנו אחד כשהיינו בניו יורק, אבל לי זה ממש לא עושה את זה, אין לי צורך להשתדרג. האמת היא שכשמחליפים לי אני חסרת אונים, עם כל האייקונים החדשים שמערערים לי את הביטחון. מבחינתי, כל עוד המכשיר עובד וכל הפונקציות עובדות – אין לי צורך להתחדש. אם הייתי יכולה הייתי מסתובבת עם נוקיה של פעם, בשם האמירה, אבל זה לא נוח, קשה היום להיות בלי סמארטפון. הדילמה היא בין כן להיות חלק מהעולם הזה שיש בו הרבה הבל לבין לעבור לגור בקוסטה ריקה ולגדל עגבניות. כשאת פה את לוקחת חלק בזה".
איך תסיימי שיחה בדרך כלל?
"זה נורא תלוי עם מי. קרובים זה 'מאמי, ממוש מותק, אהובתי', כל מיני כאלה - ואם זה עבודה אז סתם 'תודה, ביי'.
