מירי רגב ונפתלי בנט (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)
מתחרים במקצה לסתימת פיות | צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
חתיכת שבוע מעיק. שרת התרבות, שר החינוך וראש הממשלה מתחרים במקצה לסתימת פיות. אורן חזן מתדלק הזיה שבה הוא מאדה את חדשות ערוץ 2 (ואת יו"ר הכנסת) ומשמר את כבודו ואת תפקידו, ובבר אילן שולחים טיל לוגי לפדופיליה וחזרה כדי ליירט הפנינג פומבי של קהילת הלהט"בים. צודקים. הרי מטעמו של ראש הממשלה כבר נמסר שהצגה של מישהו כגיי זו פגיעה בשמו הטוב.

בלימת חופש הביטוי הפכה מזמן לתחביב החביב בכנסת. אנחנו בעצם בוחרים מי יסתום לנו את הפה. אבל לפחות חלק מהבלימה הזו באמת נחוץ. אם מישהו יטנף עליכם בפייסבוק, למשל, אין הרבה מה לעשות, עיין-ערך אריאל רוניס ז"ל. אין למי לצלצל, אין למי לשלוח מייל. אפשר לדווח ולחכות. ואכן, אחד הדיונים הראשונים בכנסת החדשה עסק בדיוק בזה, והנביט שוב את הציטוטים האהובים ממשפחת "חופש הביטוי הוא לא חופש השיסוי". אבל בזה באמת צריך לטפל. פחות בהפחדה בקנסות ובמאסרים, אלא ביצירת דרכים לתלונה וטיפול מהיר.

(מעניין, אגב, שגם בית המשפט הבין השבוע את המצוקה הזאת, כשאסר על עו"ד גיא אופיר לפרסם את הטלפון של המנכ"לית. הנימוק: היא ובני ביתה "יוטרדו ללא הרף על ידי ציבור משתמשי פייסבוק בישראל... היא עלולה להיות מוצפת במכתבים, מסרונים ותכתובות". מוצפת במכתבים של מי? של אנשים שזקוקים בדיוק לאותו מוקד שלא קיים).

חופש ביטוי? תלוי

האמת, אפשר להבין את הבלבול. ריבוי סוגי התקשורת, אמצעיה ומשתתפיה הפך את חופש הביטוי לעניין יחסי מאי פעם. מה מותר לך לומר? תלוי מי אתה, מה אתה רוצה להגיד ובאיזה פורום. מה שמותר לך בשיחת וואטסאפ פרטית אולי אסור בוואטסאפ קבוצתי. מה שעובר בקבוצת וואטסאפ עלול להיות פוגעני בפייסבוק. ומה שאפשר להעלות בפייסבוק כמעט בלי להסתכן (למשל, הפרת צנזורה או צו איסור פרסום), אסור לשדר או להדפיס בכלי תקשורת. לכל אחד - אזרחים, עיתונאים, אנשי ציבור ופוליטיקאים – יש סולם שונה של מותר ואסור.

סלחו לי על היומרנות, אבל הנה כמה כללים פשוטים שעובדים תמיד ואי אפשר ליפול איתם: ביקורת כן, שנאה לא. הבעת דעה כן, העלבה לא. חשיפה כן, פגיעה בפרטיות לא. אמת כן, שקר לא. קצת תמים, אני יודע. לא בטוח שזה רע.

עורך הדין של ראש הממשלה נפל בסעיף 2, כשתקף יצירת אומנות פרובוקטיבית שרכבה על גל השמועות שהציגו את הבן יאיר כהומו, למרות העדר ראיות והעובדה שהשמועות הוכחשו חד משמעית. עורך הדין הודיע: "הצגת אדם כגיי פוגעת בשמו הטוב". אמירה מעליבה כלפי גייז ולכן פוגענית ואווילית, במיוחד כשזוכרים מי האומר: זה לא משה מהפלאפל ולא דרור מ-NEXTER, זה שליחו של ראש הממשלה. אני יכול לדמיין כמה נערים צעירים בארון שמרוב פחד דוחים עכשיו את היציאה ממנו. את הפחד של עיתון הארץ לא צריך לדמיין – הידיעה שפורסמה על העניין נעלמה כלא היתה. 

אמסלם עדיין הומו?

"עשרות אלפי צועדים", ארכיון (צילום: מתוך דף הפייסבוק של ח"כ שלי יחימוביץ)
הומו זה קללה? | צילום: מתוך דף הפייסבוק של ח"כ שלי יחימוביץ
ביוני 1995 פסק בית משפט בישראל שהומו זה עלבון, בתביעה של שחקן הכדורסלן שמעון אמסלם נגד רשת שוקן, שפרסמה פאראפרזה מתחכמת על להיט האוהדים "אמסלם ההומו". עורך הדין המלומד כהן ודאי ינופף בפסיקה העצובה ההיא כדי להגן על קביעתו הדוחה. אבל הנה ציטוט שעורך הדין כהן לא ינופף בו: "לצערנו, טרם הגענו למידה כזו של פתיחות וסובלנות, ובמציאות כיום המלה 'הומו' מהווה עלבון לפחות בעיני חלק נכבד מן הציבור". ובכן נחשו מה – עברו בדיוק 20 שנה. עכשיו "הומו" היא קללה לא בעיני יציע משולהב, אלא בעיני שלוחו של ראש הממשלה. אין ספק: טרם הגענו. אבל אנחנו בדרך. עוד קצת ונגיע לימי הביניים.

אני חייב להודות שבתחילת הסיפור העגום הזה תהיתי גם על חוסר ההבנה המחריד של לשכת ראש הממשלה בעולם המדיה. הרי עדיפים כמה מאות אנשים שהיו חוזים במיצג אמנותי חסר-טעם ככל הנראה, מאשר מאות אלפים שנחשפים בפייסבוק למצג של לשכת ראש הממשלה רומסת אמן, עיתון ואת הקהילה הגאה. ואז הבנתי שהאהבל הוא אני. הכיוון הוא הפוך. מאות האלפים הללו נחשפו סוף סוף למסר האמיתי של לשכת ראש הממשלה: אין פה שליט חדש, יש פה משטר חדש. תתחילו להתיישר. 

לכל הטורים של דרור גלוברמן

לטור קודם של דרור גלוברמן: יש דבר אחד שהרובוטים לא יוכלו לעשות

לכל כתבות המגזין