מול מחשב (צילום: David McNew, GettyImages IL)
ענקיות כמו פייסבוק וגוגל משתמשות במידע שלנו, במידע עלינו ובכסף שלנו איך שבא להן | צילום: David McNew, GettyImages IL
המצב לא משהו. אף אחד לא מגן עלינו. אנחנו עומדים לבד מול ענקים מטורפים כמו גוגל ופייסבוק, שהם הרבה יותר זריזים, מתוחכמים ועשירים מהמדינה שלנו, ואין מי שישמור עלינו מפניהם. הם משתמשים במידע שלנו, במידע עלינו וגם בכסף שלנו איך שבא להם. עד שמישהו פה למעלה מבין את זה ומתארגן, הם כבר קילומטרים קדימה.

בית המשפט האירופי דרש השבוע מגוגל להיענות לבקשות של אזרחים אירופאים לדרוש מגוגל למחוק פרטים מביכים וישנים מההיסטוריה שלנו. ובארץ? התקשורת הישראלית התעסקה בסיפור האירופי, רק שבדיוק באותו זמן, קצת מתחת לאף, בוצע אצלנו צעד בכיוון ההפוך. בית המשפט העליון הישראלי פרסם החלטה שאומרת למעשה, שתוכן ישן ברשת הוא עניין ארכיוני שכמעט אף אחד לא יתעניין בו ולכן הוא חסר משמעות. ההבדל בין תוכן חדש וישן ברשת הוא כמו ההבדל בין לקרוא עיתון שיצא היום - ובין נסיעה לארכיון העיתונות כדי לחפש כתבה ישנה, הסבירו השופטים בירושלים, ונסעו למרכזיית הדואר כדי לשלוח מברק טלגרף הביתה ולהודיע שיאחרו קצת לארוחת הצהריים.

חיים בתקופת האבן, שופטינו היקרים. אם הם בעצמם יבקשו מאיתנו לתקן טעות בכתבה עליהם, נצליח להוריד אותם מזה בעזרת הטיעון "עזבו, זה פורסם כבר לפני חודשיים"? בחיים לא. לכולנו ברור שתוכן ברשת עשוי לעורר עניין בכל רגע ללא קשר למועד הפרסום. באירופה הבינו את זה (למרות שגם שם השופטים הגזימו). בארץ, רשויות המדינה לא רק מפגרות בהושטת עזרה לאזרחים בהתגוננות – הן מנסות לנצל את האזרחים בעצמן.

בכל אשם הביומטרי

בהתחלה עוד לא קלטתי את האבסורד המטורף. בין שלל המגיבים לטור שבו הסברתי למה האצבע שלי לא תיכנס למאגר הביומטרי, הופיע גם משתמש פייסבוק בשם "אייל, נציג הרשות לניהול המאגר הביומטרי". היה לו הרבה מה להגיד, אבל כשלחצתי על הלינק שתחת השם שלו (אתם מוזמנים גם), גיליתי עמוד הפייסבוק חלול, נטול פרטים. אתם קולטים? האיש שבא לשכנע אתכם ואותי למסור פרטי הזדהות מוחלטים למדינה, לא רוצה להזדהות בעצמו. בלי תמונה, חברים, גיל או אפילו שם משפחה. "אייל, נציג הרשות לניהול המאגר הביומטרי" יודע מצוין מה זו פרטיות ומקפיד לשמור עליה. "אייל, נציג הרשות לניהול המאגר הביומטרי", שמתאמץ נורא לשכנע אותנו לסמוך עליו, לא סומך בעצמו על אף אחד.

מסתבר שבמאגר הביומטרי לא חסכו מאמצים כדי לשכנע אותנו לתת אצבע – כולל טוקבקים אנונימיים בתשלום – אבל שכחו לציין שזה ניסוי, שהשתתפות בו התנדבותית, ושסירוב להתנדב לניסוי לא יכול לפגוע בנו בשום דרך. התנועה לזכויות דיגיטליות עתרה לבג"ץ, שקבע שמשרד הפנים והרשות חייבים להכניס את ההבהרות האלה לפרסומים ולפרסומות שלהם. רק שזה לא קרה. משרד הפנים לא שינה את הפרסומים הישנים, כמו סרטוני יוטיוב מעוררי מחלוקת, כרזות וחוברות.

ישנים בעמידה

התנועה עתרה שוב, רק שהשבוע החליפו השופטים צד. "אילו אינם פרסומים שוטפים, אלא פרסומי עבר. העובדה כי ניתן למצוא פרסומים אלה גם היום באינטרנט (בין היתר באמצעות מנוע החיפוש Google) אין בה כדי להפכם לפרסום שוטף. הדבר דומה לאפשרות למצוא פרסומי עבר בעיתונות הכתובה באמצעות חיפוש בארכיון. אין המדובר בפרסום שוטף... ולכן תיקונם של פרסומים אלו לא נדרש".

אז די כבר. די עם האיטיות הזו, ההססנות וחוסר הרלוונטיות. בית המשפט יודע להפגין אומץ כשמדובר בלשלוח פוליטיקאים בכירים לכלא (וגם אז לא תמיד). אבל כשמדובר בהבנת החיים הדיגיטליים שלנו והתאמה לקצב שבו הם משתנים, נדמה שגם בתי משפט וגם הממשלה מדדים מאחור. אין להם מושג בפני מה אנחנו עומדים. אין להם מושג בפני מה הם בעצמם עומדים.

לכל הטורים של דרור גלוברמן

לכל כתבות המגזין