מה זה האינטרנט בשבילכם?
אינסוף מידע? עדכוני חדשות? רשימת חברים? ב-2015, כל אלה הם האריזה הצבעונית. כשמקלפים אותה, מתגלה התמונה האמיתית – האינטרנט הוא שדה מוקשים של תשומת לב, רשת של מלכודות זמן. הוא זירת מלחמה בין ארגוני ענק שעושים הכל, אבל הכל, כדי לפתות אותנו לבזבז עוד דקה, עוד שנייה, דווקא אצלם, על צריכת המידע שהם מייצרים.
יש פה קרב על משאבים. ובקרב הזה אנחנו בכלל לא צד. אנחנו המשאב. אנחנו הבטריות במטריקס. הזמן ותשומת הלב שלנו, כל שנייה ממנה, הן הדלק של חברות התוכן, ועל הדלק הזה הן נלחמות. אתרי תוכן, חדשות ומגזין, אתרים של עיתונים וערוצי טלוויזיה, פורטלים ורשתות חברתיות – האינטרנט הוא שדה הקרב שהם מנהלים בינם בין עצמם. אם לא נעים לכם להרגיש כמו בטריה, תחשבו על סרטוני הטבע האלה שבהם אריה ותנין נלחמים על גור בופאלו מפרפר. כן, ראיתם גם את הסרטון הזה. גם אתם נפלתם עליו במקרה באיזו המלצה צדדית עם תמונה וכותרת שלא הניחו לכן עד שלא לחצתם. עכשיו, מי הטורף ומי הנטרף.
פייסבוק נגד העולם
הנה הפרק האחרון בקרב הזה: פייסבוק רוצה להכניס ישר לניוזפיד את הכתבות עצמן של אתרי החדשות – במקום הלינק שמופיע היום ומנסה לשכנע אתכם ללחוץ עליו. כל הכתבה תופיע בניוזפיד, העיקר שלא תלכו לשום מקום. פייסבוק מנסה לשכנע את אתרי תוכן מובילים בעולם, ובהם ניו יורק טיימס, באזפיד והאפינגטון פוסט. בתמורה, הם יורשו להציב מודעת פרסומת ליד כל ידיעה. אתרי החדשות בדילמה לא קטנה – מצד אחד ישיגו יותר קוראים לתוכן שלהם, שיחסכו את הקליק הנוסף וכמה שניות ההמתנה לטעינת העמוד. מצד שני, הקוראים לא יגיעו לאתרים שלהם, לא יחשפו שם לפרסומות ולא ילחצו על לינקים נוספים. ולא פחות חשוב – פייסבוק תאסוף לבדה את כל המידע הפרטי על ההרגלים של גולשיה. גם אם האתרים האלה יסרבו, פייסבוק תמצא בסוף אתרים אחרים שיסכימו, ואלה שסירבו יהפכו לאנדרטת זיכרון לעצמם. חתיכת דילמה: כי בעוד מותו של ההומפייג' כבר הוכרז מזמן – גולשים רבים ממילא נכנסים מפייסבוק ישר לעמודי הכתבות - המהלך החדש עלול כבר להרוג את האתרים עצמם, ולהפוך את כולם למחלקות תוכן קטנות של פייסבוק.
ומה איתנו הגולשים? את הבופאלו מהסרטון ממקודם אף אחד לא שאל. וככה, גם הרצון העצמאי ושיקול הדעת שלנו חסרי משמעות. הם לא יותר מאתגר בפני כותבי התוכנות ומומחי השיווק – מי מצליח לפתות אותנו ביעילות רבה יותר, לגלות נוסחה טובה יותר להרכבת מלכודות-זמן יעילות יותר, שנפרסות באוקיינוס המידע כמו רשת דייגים ענקית. אנחנו נוגסים בפתיון אחר פתיון, עוד קליק ועוד צפה עכשיו, עוד כתבות שבוודאי יעניינו אותך והסרטון הבא שיתחיל להתנגן אוטומטית בעוד 5... 4... 3...
שקל אחד הופך לשליש האגורה
אז מה, אתם אומרים? מעניין לי? נכון. רק שבחשבון כולל, אנחנו צורכים תוכן משהו בין 5 ל-10 שעות ביום. בעבודה, בבית, בלילה, בשירותים. השאלה רק על חשבון מה זה בא. ילדים, עבודה, לימודים, תחביבים? כל התשובות נכונות. בשורה התחתונה, אנחנו מעבירים את הזמן שלנו לידי מישהו אחר. עקרונית, אתם יודעים, זמננו מוגבל פה. כלכלית, שכר ממוצע בישראל הוא כמעט שקל לדקה. כשאנחנו מעבירים את הדקה הזו בפייסבוק, אנחנו מוותרים על שקל שלנו (או מגלחים 2-3 שקלים למעסיק), ופייסבוק מרוויחה עלינו שליש אגורה. זה די מעט, אבל תכפילו במיליארד וחצי משתמשים וב-21 דקות בממוצע ביום, ותקבלו תמונה מאוד מעניינת על לאיפה הולכת הכלכלה העולמית – ולאיפה הולכים החיים שלנו.
כל זה נובע מבעיה אחת: הגולשים לא מוכנים לשלם תמורת התוכן והשירותים בכסף, וגופי התוכן נאלצים לגבות מהם תשלום אחר: בזמן ותשומת לב, שבסופו של דבר עולים הרבה יותר כסף. נדמה לי שכבר יותר זול לשלם: אם היתה לי אפשרות לקנות מנוי בתשלום לאתרי תוכן גדולים - בלי פרסומות, בלי הסחות דעת, בלי אינספור לינקים נוספים, בלי שמירת מידע אישי עלי – יש סיכוי טוב שהייתי מעדיף אותו בהרבה. אבל זה לא יקרה בקרוב, פשוט כי אנחנו לא שמים לב כמה החינם הזה עולה לנו.
לטור הקודם של דרור גלוברמן: נתניהו חייב לצוקרברג כמה מנדטים