זה טקס קבוע של לא מעט שנים: המשפחה הגרעינית שלי מתכנסת בבית הורים, כל אחד תופס מיטה או חדר במטרה להעביר יממה ומשהו של זמן משפחה. הזדמנות חד פעמית לכמה שעות טובות של תקשורת אנושית קרובה - לפחות תיאורטית.

בפועל, משנה לשנה היכולת שלי לתקשר עם בני אדם ללא הפרעות הולכת ומתקצרת. משעה לחצי שעה, לעשרים דקות, לעשר. ברור שהמסך מושך אותי פנימה, עם שלל הפיתויים מעדות ה-FOMO (הפחד מפספוס), אבל יש גם עוד חלק שאני עוד פחות גאה להודות בו: אני כבר לא יכול לדבר עם אנשים כל כך הרבה. והעייפות הזו דוחפת אותי החוצה. החוצה מכם.

אם אתם מאלה שלוקחים את הסלולרי על שקט בכיס לתפילת נעילה כדי לבדוק אותו בסוף, תסכימו שהווייז לקח לנו את יכולת ההתמצאות והניווט הטבעית (מוכח במחקרים), וגוגל מצמצם לנו את הזיכרון (גם), אז ההרגל לחטט במסך לקח מאיתנו את היכולת והסבלנות להיות בחברת בני אדם ברצף. להתחשב, להתחבב, להקשיב, לשים לב. לתת מקום. להבחין במסרים עדינים, במימיקה ובשפת הגוף. לבחון סיטואציות גם מעיניים של מישהו אחר.

כל הדברים האיומים האלה אמורים להיות חלק מהאינסטיקט החברתי הכי בסיסי שלנו, אבל אי אפשר להתבלבל – זה צורך אנרגיה. ואחרי שהרגלנו את עצמנו ליצור אינטראקציות שלא ארוכות יותר מכמה דקות, לחזור אחורה ולבלות יום שלם עם המשפחה זה כמו אדם שמנסה לרוץ מרתון אחרי שנה של הליכות לפיצוציה מתחת לבית לקנות סיגריות.

"הגיהנום הוא הזולת"

אני לא בכושר. היכולת שלי לשאת את הזולת ואת כל מחשבותיו ורגשותיו - האמיתיות והמדומיינות - מתכווצת. עצם קיומו הופך למעמסה שהמוח לא יכול לשאת יותר מכמה דקות ברצף. "הגיהנום הוא הזולת" מעולם לא היה תיאור הוגן יותר למצב. וזה הרגע שהמסך נכנס לפעולה, ומציע למוח את המנוחה המנחמת (ומוכחת מדעית) – כשאנחנו צורכים תכנים ממסך, צריכת האנרגיה במוח שלנו היא מינימלית. זה כל כך נוח ויציב, שאם לא היית רעב היית נשאר שם עד קץ כל הדורות.

פעם לא היתה ברירה. אנשים היו מוקפים אנשים 24 שעות ביממה והסתדרו עם זה. המפלט של הנורמליים היה ספרים וטלוויזיה. היו כמה מוזרים שברחו להרים, ואף אחד לא הבין אותם. אבל נדמה לי שאנחנו מתקרבים לנקודה קריטית שבה לא יהיה ברור לנו מה המצב הרגיל והנוח ומה יוצא הדופן: האם המצב הכי נוח לי הוא להיות בחברת אנשים ומדי פעם לברוח לאיזה מסך - או שהמצב הטבעי והנוח הוא לחיות במסכים, ומדי פעם לבדוק מה קורה עם האנשים?

אתם לא יותר טובים

לפני שאתם שופטים אותי לכף חובה, אל תשכחו שאני לא כזה אשם. אני קורבן, כמו כולם, והייתי מעדיף שזה יהיה אחרת. אבל מישהו עשה הכל, דרך על כל נקודות התורפה האנושיות והאישיות שלי, כדי שאני אתמכר לצריכת תכנים ברשת וארגיש מבפנים שזה המצב האידיאלי של המוח ושל הגוף שלי.

חוץ מזה, אתם לא יותר טובים.

אפשר להפוך את המצב. להיות עם אנשים, להתחשב, להתחבב – כל אלה הם לא יותר משרירים מנטליים שאפשר לאמן אותם. בניגוד לבהייה במסך, שגורמת לנו סיפוק מיידי ותחושת פיכסה אחר כך (זללתם פעם 4 פסק זמן ופופקורן ברצף? כזה), קשר אישי יוצר תחושות חיוביות שנשארות ליותר זמן. ואלוהים יודע שאם יש לנו, או לי, משהו לכפר עליו, זה על זה.

אז משפחה יקרה, סליחה ומחילה. השנה אני מבטיח לזכור לשכוח את הטלפון בחדר. לא אכעס עליכם אם לא תזרמו איתי ותבהו קצת בטלפונים שלכם מדי פעם. גם זה סוג של שקט.