אתה באוטובוס. הוא מרחף. אש כחולה מחממת את האוויר בכדור הפורח שנושא אותו. מתחתיך נראה אי ירוק, ורחוק יותר, מעבר לים – יבשת הררית. מרגע שהאוטובוס מעל היבשה יש לך חצי דקה להחליט מתי לנטוש.

עוד ועוד צוללים באוויר לידך. גברים ונשים, רגילים ומשונים יותר למראה. צליל של רוח. עבור המכור למשחק "פורטנייט", כתב ניק פאומגרטן ב"ניו יורקר", הצליל הזה הוא כמו קליק של מצית ביק עבור מעשן.

עכשיו אתה על הקרקע. אתה מבחין בסערה שנוצרת במרחק. היא סגולה ועוטפת את האי כמו וילון מוות. מכאן והלאה תלך הסופה ותתעצם, בכל שלוש דקות תכסה עוד חלקים מהיבשה, עד שכל הנותרים על האי יידחסו לתוך עשרות המטרים הנקיים האחרונים. אבל יחסית לזה שקץ האנושות הגיע והם נלחמים על הישרדות בלב מרחץ דמים, כולם נקיים ורגועים ומגניבים ודיסני. סקייטריות חמושות בתתי מקלע, גברים מחופשים בסגנון קוספליי יפני או כגיבורי-על, היפסטרים עם מלכודות דוקרנים, אנשים רבים עם כנפיים או עם מסכות גז, רובוטים, אסירים, נערות במיני ורובה ציד, חייזרים, פרחחים. בסוף העולם הזה לא צריך כרטיס ומקבלים את כולם.

A post shared by Fortnite (@fortnite) on

ככה נראה פורטנייט מבפנים. העלילה במשחק המחשב הזה פשוטה כמו שהיא מיותרת: 98 אחוזים מאוכלוסיית העולם נעלמו בן רגע ועל השאר להישמר מפני מתקפת זומבים או להרוג אחד את השני (ככל הנראה כדי לשרוד, אבל הסיבה לא מוזכרת, ייתכן שזה רק כדי להעביר את הזמן הפנוי שנוצר). העלילה במציאות לא הרבה יותר מתוחכמת: 98 אחוזים מבני הנוער בעולם הפכו לזומבים של משחק מחשב, הורגים אחד את השני בכאילו על אי מצויר.

הסופר המנוח אלמור לאונרד כתב ב"עשרת כללי הכתיבה": "נסה להשאיר בחוץ את הקטעים שקוראים נוטים לדלג עליהם". אני חושב שפורטנייט משאיר בחוץ את הקטעים שגיימרים נוטים לדלג עליהם: אין קטעי מעבר, אין קטעי המתנה, אין קטעי למידה, לא צריך לרוץ מנקודה לנקודה יותר מחצי דקה לפני שמוצאים קרב יריות, ואם נהרגים לא צריכים לחכות יותר מחצי דקה לפני שאתה שוב על אוטובוס הקסמים.

זה המשחק שכל הטינאייג'רים נעלמים בו. עכשיו תשאלו את עצמכם: האם בני הנוער האלה באמת חסרים לכם?

יורים ובונים

כן, ישראל 2018 היא מקום שבו ילדים נעלמים. משפחות מאושרות יושבות בסלון, ופתאום הנער מתפוגג. כאן, ולא רק: בכל העולם נשאבים נערים וילדים (בעיקר) לתוך היקום המקביל של פורטנייט.

פורטנייט הוא חד-משמעית משחק הווידאו הכי ממכר והכי מסוכן מאז פוקימון גו. או GTA, או Warcraft, או DOOM, או פקמן, או פונג. פאניקה מוסרית לא מצטיינת בזיכרון ארוך אלא בתחושה כללית של נוסטלגיה.

מה שכן, פורטנייט הוא הזן המדבק ביותר במגפת משחקי המחשב, שהדביקה כה רבים ברחבי תבל עד שאיגוד הבריאות העולמי הכריז השבוע שהתמכרות למשחקים היא הפרעה שתיכנס בקרוב ל-ICD (מסמך סיווג המחלות ובעיות הבריאות הבינלאומי). והנה עוד נתון: נראה שצעירים במערב מהמרים פחות ועושים פחות סמים. לפי כל סקר שנעשה בנושא בארה"ב, אנשים צעירים עוסקים בהתנהגויות מזיקות פחות מאז שהתחילו לבדוק. ככל שהנוער הפך יותר דיגיטלי, הוא גם נעשה יותר בטוח ויותר משעמם: לא שותה, לא מעשן, לא משחק סנוקר.

כשמדברים על התמכרות לפורטנייט מתכוונים ל"Fortnite Battle Royale". הגרסה הזאת מוצעת בחינם, עם תוספות קוסמטיות בעיקרן שניתנות לקנייה בחנות אינטרנטית פנימית. המנה הראשונה בחינם, אבל אם תרצה לעשות את זה שוב בעודך נעול במגפי בוקרים כחולים עם נצנצים, או להצמיח כנפיים נטולות יכולת תעופה – תצטרך לשלם. והרוב משלמים.

פורטנייט הוא שילוב של שני סגנונות עיקריים: משחק יריות בגוף שלישי ובנייה (כמו ב"Minecraft"). קוראים למשחקים האלה "בגוף שלישי" כי אתה רואה את הדמות שאתה משחק – להבדיל ממשחק יריות בגוף ראשון שבו אתה רואה דרך העיניים של הדמות, ובגוף שני שבו אתה חווה פסיכוזה שאתה חי במשחק מחשב. גרסת ה"באטל רויאל" לוקחת את שמה מסרט קאלט יפני שנוי במחלוקת משנת 2000, שבו תלמידי חטיבת ביניים שוחטים איש את רעהו לספסל הלימודים. ולמה קוראים לפורטנייט Fortnite, שיבוש של המילה "שבועיים" באנגלית ארכאית? אף אחד שמשחק בזה לא יודע, ולאף אחד גם לא אכפת.

והמון משחקים בזה. פורטנייט מצליח כמו שאף משחק לא הצליח מאז אי פעם: ההערכות מדברות על יותר מ-60 מיליון הורדות, 125 עד 150 מיליון שחקנים בעולם וכשלושה מיליון בכל רגע נתון. הרכישות בתוך המשחק – אלו שנותנות סימני היכר בדמות שלך – הכניסו לחברה המפתחת "Epic Games" הון תועפות: כ-126 מיליון דולר בפברואר בלבד, ולפי ההערכות קרוב ל-300 מיליון דולר באפריל. הסכום צפוי להמשיך לגדול, בעיקר בעקבות השקת גרסת מובייל. ב-Tech Times מדברים על הכנסות כוללות ב-2018 של עד 3.5 מיליארד דולר.

דמויות מהמשחק פורטנייט (צילום: מתוך המשחק)
נקיים ורגועים ומגניבים ודיסני. דמויות מהמשחק פורטנייט | צילום: מתוך המשחק

למה פורטנייט ובעיקר הבאטל רויאל תפסו ככה? לכו תדעו. כמו שדברים תופסים. כלומר, יש סיבות, אבל הן לא יותר מניחושים מלומדים. למשל, לא רואים זוועות ודם, ולכן פורטנייט משווק כמיועד לבני 13 ומעלה (בניגוד ל-18+ למשל), מה שכנראה מסיר התנגדות הורית – אבל אתם יודעים, באותה מידה משחק אחר היה יכול לקסום עקב ההתנגדות ההורית. גם הגרפיקה מצוינת, אבל לא משהו שטרם ראינו, ויש טובות ממנה. דבר ברור אחד שאפשר לשים עליו את האצבע הוא ההורדה בחינם, אבל זה לא משחק היריות החינמי הראשון. ומצד שני, הקודמים לא התקרבו למידת ההצלחה שלו.

צפייה באנשים אחרים משחקים משחקי מחשב היא עסק הולך וגדל, ופורטנייט הוא גם המשחק הנצפה ביותר ברשת. כשהזמר דרייק שיחק מול שחקן ידוע בשם נינג'ה זה היה הדבר הנצפה אי פעם ביותר ב"טוויץ’" (לנינג’ה, אגב, יש מיליוני עוקבים והכנסה חודשית של מאות אלפי דולרים, אם לא מיליונים, מצפיות בסטרימינג, מתרומות, מחסויות ומזכיות בטורנירים. אם תחשיבו אותו כספורטאי, הוא הספורטאי הגדול ביותר בעולם ברשתות החברתיות במדד הלייקים והשיתופים. אל תחשיבו אותו כספורטאי). כל זה קורה עוד לפני ש"אפיק גיימס" פנתה לפתח ברצינות את תחום התחרויות: המחשבה בשלב הראשוני הייתה שמשחק בפורטנייט יכול להיות אקראי מדי עבור ההגדרות השונות של הספורט האלקטרוני, אבל במאי השנה כבר הכריזה "אפיק" על השקעה של 100 מיליון דולר בפרסים לטורנירים. והנה, זה ספורט אלקטרוני (זה לא ספורט).

אז מה האטרקציה הגדולה? האם בכל זאת יש הסבר אחד מובהק לפוטנציאל הממכר של פורטנייט? והאם משחקי מחשב מסוכנים לדור הבא, או שזה קשקוש מקושקש? האינסטינקט שלי אומר שזה קשקוש מקושקש, אבל מה אני יודע. אז נסעתי למועדון המשחקים "Hype" כדי לבדוק.

Uhhhhh I can explain

A post shared by Tyler Blevins (@ninja) on

קנדי קראש עם רובה

סלון הגיימינג נמצא בתל אביב, בבניין מסחרי למרגלות מגדלי עזריאלי. בחוץ בוהק ורותח, בפנים חשוך וקריר. שני חללים מרכזיים מופרדים בקיר זכוכית, עשרות עמדות עם מסכים. בכיסאות קרובים, או על כורסאות וספות, יושבים ילדים ובני נוער עם אוזניות ועיניים נוצצות בצבעים המשתנים של המשחק. בערך עשרה כאלה נמצאים במקום בשעה שתיים בצהריים ביום רביעי. המבוגר ביותר שמשחק כרגע הוא אולי בן 20, וליד הדלפק עומדת בחורה בגיל דומה. היא מבררת את חוקי טורניר פורטנייט שייערך במקום עם עובד מתולתל בחולצת צוות שחורה, לא מבוגר בהרבה.

באתר של "הייפ" אפשר ללמוד על מגוון הכותרים שבהם ניתן לשחק אצלם באותו הכרטיס, החל ב"וורלד אוף וורקראפט" וכלה ב"Tekken". זה היצע של עשרות משחקים, אבל בפועל, רוב המסכים הדלוקים במקום מראים את העולם המשוגע, מוכה הסופה הסגולה, של פורטנייט.

הנה עומר גרוס, הבעלים. אני מנחש שזה האיש כי הוא האדם המבוגר ביותר בחדר, ואני גם מנחש שזה המצב הרגיל פה. "הייפ" נפתח לפני תשעה חודשים, וגרוס אומר שהמטרה היא להעניק חוויה חברתית לתחום הגיימינג. אומר לכם את האמת: על פניו גם זה נשמע לי מקושקש, אבל אני מביט מסביב וארבעה מהילדים חזרו מבחוץ עם מגש של פיצה והם מתיישבים לאכול אותו סביב אחד משולחנות הבר העגולים שלידינו. האחרים שמשחקים מדברים ביניהם ללא הרף, מתאמים טקטיקה דרך מיקרופוני מדונה בלי להוריד את הידיים מהמקלדת והעכבר ואת המבט מהמסך. זאת תקשורת כיום. מה תעשו, תחזרו אחורה בזמן?

"היום, כשגם בבית יכול להיות לך חיבור טוב, אז המקומות האלה והמשחקים התפתחו לכיוונים החברתיים והתחרותיים", אומר גרוס. "זה מושך אנשים שהם לאו דווקא שחקני המחשב הקבועים. ההגדרה היא שמי שמשחק שלוש שעות בשבוע, כולל 'קנדי קראש', נחשב גיימר. אז כמו שאני יכול לשתות בבית בירה או לראות סרט, ואני עדיין אצא מדי פעם לפאב או לקולנוע, אפשר גם לצאת לשחק".

כמה מאלה שמגיעים משחקים פורטנייט?
"80 אחוז. הלילה יהיה כאן מפוצץ בהם, אנחנו עושים תחרות עם פרס של 4,000 שקל לקבוצה המנצחת. ברגע שפורטנייט יצא בחינם היה מעבר מאוד מהיר ממוֹדעוּת לניסיון, וזה יצר כדור שלג".

מה לדעתך עובד בפורטנייט?
“כל החברות עוברות לסגנון משחק שמקביל להתנהגות הצרכנים. הכל אינסטנט, מהיר. בפורטנייט יש אינספור שחקנים אז קל להם לחבר אותם מהר, ואם משהו לא מתאים, אפשר להתנתק מיד ולהתחיל משחק חדש ואין שום עונש לשחקן. במשחקים אחרים יש עונשים כמו השהיות וגירוש אם שחקן פורש יותר מדי, בייחוד כי אחרים תלויים בו. כאן, נחתת באי, משהו לא מתאים לך, לא מצאת את הנשק שאתה אוהב, לא משנה מה - יאללה ביי. לאחרים לא אכפת כי זה רק מקרב אותם למטרה להיות האחרון ששורד, איך הם קוראים לזה, ה-Victory Royale".

לא כל הגיימרים הכבדים והוותיקים מתחברים לסגנון הבאטל רויאל בכלל ולפורטנייט בפרט, והסיבה הנפוצה היא שהוא פשטני מדי. נחמד למתחילים. המזל משחק תפקיד גדול, ולא במקרה: זה מהלך שמיועד לפנות ליצר ההימורים שלנו, גם אם על חשבון ההערכה והשאיפה למיומנות. במשחק הראשון שלי, שמונה שנים לפחות מאז שנגעתי באיזשהו משחק מחשב דומה ובלי לנסות להסתתר יותר מדי – זה סגנון משחק שנקרא Bushwhacking"" ושנוא על הגיימרים הקבועים – סיימתי במקום ה-14 מתוך מאה השחקנים שמשתתפים בכל משחק. ב"ניו יורק טיימס" הגדירו את זה כך: פורטנייט לא גורם לך להרגיש שהפסדת, אלא שכמעט ניצחת. וזה תמריץ מעולה לשחק שוב. ושוב, שוב.

גיימר ותיק אחד שלא מתחבר לפורטנייט הוא גרוס עצמו. "זה משחק בלי סבלנות", אומר חלילן הקונסולות ממנחם בגין. "אין פיתוח דמות. אין גיוון והתקדמות. באת, נסעת, מתת, התחלת מיד מחדש". 

אחרי כמה שעות ב"הייפ", לי זה נראה כמו הקנדי קראש של משחקי היריות. משהו חוזר על עצמו שאפשר לעשות כדי להעביר את הזמן.

הייפ יחצ (צילום: הייפ גיימינג)
היצע של עשרות משחקים אבל כולם משחקים פורטנייט. הייפ | צילום: הייפ גיימינג

היסטריה של אלימות

כדי לא להפריע למשחק, אני ניגש לקבוצה שהתיישבה לאכול. כמו כל הילדים כאן, גם הם דתיים. זה הפתיע אותי, אבל אולי נוח להם יותר אחרי הלימודים לשחק במועדון בתל אביב מאשר בבית. שניים מהם עם כיפה, שניים הורידו אותה מחוץ למועדון, אבל הציציות שמציצות מפלילות.

אני לא סגור על הכללים האתיים והחוקיים של ראיונות עם קטינים, אז ליתר ביטחון אני מציג את עצמי בתור פדופיל. אני שואל אם הם לומדים בממלכתי-דתי. הם עונים שכן – שלושה בישיבה תיכונית ואחד עדיין ביסודי, אבל יצטרף אליהם בשנה הבאה. "הוא מנצח את כל הילדים בתיכון שלנו בקללל", אומר אחד הבוגרים. אני לא יודע מה זה "קללל", אז אני מבקש ממנו לחזור על זה. ייתכן שלא ירדתי מספיק לעומק המשחק.

"בקללל".

כן, שמעתי, מה זה הקללל הזה?
"בקללל הוא מנצח אותם. כמו בקליל".

אה. הוא לא מתכוון לרמה הקלה. הוא מתכוון שזה יהיה קל עבור הפעוט לנצח את כל החברים שלהם בתיכון. זה משהו שבהחלט שמתי לב אליו: ילדים ממעגל חברתי מכופכף שהופכים לכוכבים בחברה בעקבות זה שהם טובים בפורטנייט. קודם שמתי לב לזה ביוטיוב, כשראיתי כמה משחקני הפורטנייט הישראלים שזוכים לאלפי צפיות. אני לא חושב שאדם אחד היה צופה בהם אחרת.

הרבה משחקים בישיבה התיכונית?
"הרבה מאוד. כמעט כולם משחקים".

מה המורים אומרים על זה?
"המורים לא יודעים, הם לא אמורים לדעת".

אין הרבה משותף לברידג' ולפורטנייט, אבל בשניהם יש צוותים של ארבעה. הארבעה האלה אומרים שהם מגיעים לבית הספר בבוקר בזמן ושהציונים שלהם לא נפגעו, ולא נראה לי שהם משקרים. לא רק עכשיו, אלא בכלל: הם עושים לי רושם של ילדים טובים. אבל ניתן להם עוד שנה עד גיל 15-16 ונראה.

אגב ילדים טובים, האתר Common Sense Media - שמעניק ציון איכות ודירוג גיל לסרטים, סדרות, ספרים ומשחקי מחשב - ממליץ על פורטנייט כמשחק לגיל 13 ומעלה ומציין לטובה את הצורך באסטרטגיה, בתכנון וביצירתיות. המלצת ההורים המגיבים באתר היא מגיל 11 ומעלה. בסופו של יום, אחרי הרג זונות במחבט בייסבול בסדרת משחקי GTA הנודעת לשמצה, פורטנייט הוא מסוג המשחקים שתקנה לילד שלך. נכון שלא ניתן לשלוט בשפה שבה משתמשים המשתתפים במשחק וברמת ההתאמה שלה לגיל 13 או בכלל, אבל אתם יודעים, ברוכים הבאים לאינטרנט.

A post shared by Fortnite (@fortnite) on

הקהילה של פורטנייט, אגב, ידועה כנחמדה, מקבלת ומגוונת. חלקים נרחבים בקהילת הגיימינג התגלו כגזענים ומיזוגיניים במהלך שערורייה שנקראה Gamergate, וכאן - לפחות בינתיים - זה כמו אצטדיון כדורגל ששיפץ את השירותים ואת התאורה וגילה יציעים מלאים בנשים ובילדים. התלונה העיקרית בתגובות הגולשים בקומון-סנס היא שבפורטנייט יורים והורגים דמויות של בני אדם בתפעול בני אדם ולא מפלצות בתפעול המחשב.

מעולם לא נתקלתי בעדות לכך שמשחקי מחשב יכולים לגרום למישהו להיות אלים – חוץ מפעם אחת, כשחבר שלי עידו יצא מבולמוס של שמונה שעות משחק ב-GTA 3, נכנס לאוטו לקנות משהו, כנראה וויד, ובדרך היה קרוב להפליא להיכנס בכוונה בניידת משטרה. אבל זה היה מכוח ההרגל ופחות בגלל איזה אינסטינקט אלים.

"המחקרים בנושא מראים קשר בין משחקי וידאו אלימים ובין שכיחות גבוהה יותר של מחשבות תוקפניות והתנהגות תוקפנית, אבל לא ברור עד כמה הם מגבירים גם אלימות של ממש ועד כמה הם מגבירים התנהגויות קצה כמו פשיעה", אומר ד"ר שאולי לב-רן, פסיכיאטר ומרצה בכיר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, שמכהן כסגן מנהל המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון, ומנהל המרפאה להתמכרויות ולתחלואה כפולה במקום. "השאלה היא לא רק עד כמה זה מגביר אלימות, אלא גם עד כמה זה מצמצם רגישויות לסבלו של האחר, ושם יש ממצאים מדאיגים. הם מראים שמשחקי וידאו אלימים עלולים לפגוע ביכולת האמפתית".

באופן אישי אני חושב שאם אתם לא דפוקים באופן קיצוני כמו חבר שלי עידו, אתם תהיו בסדר – אבל גם ככה, בהשוואה לחלק מהמשחקים האחרים, פורטנייט ספציפית היה מקבל את ההמלצה של אייבי נתן, אמא תרזה ומהטמה גנדי.

הייפ יחצ (צילום: הייפ גיימינג)
רוצחים בני 13. גיימרים בהייפ | צילום: הייפ גיימינג

סיפור? אתם רוצים סיפור?

“בהתחלה אמרתי שפורטנייט זה קקי", מספר לי אחד הילדים מהישיבה התיכונית. "ככה לאט לאט עם הזמן", אומר המרואיין שלי על משחק שיצא לפני פחות משנה, "ראיתי שיש בנייה. חושב יותר, לא שיורים בך אתה מת, בום בום בום, מת".

אני אתרגם: הדבר העיקרי שמפריד את פורטנייט משאר משחקי היריות הוא שהדמות מסוגלת לבנות מגוון מבנים באותה מהירות שבה היא מסוגלת לירות. אם יריב עומד להשליך עליך רימון, אתה יכול להקים בן רגע מדרגות ולראות איך הרימון מתגלגל בחזרה אליו (כן, יקום המשחק של פורטנייט הוא די מטומטם).

אני שואל את הארבעה אם הם לא מעדיפים משחקים עם עלילה. אחד מניד בראש, ואחר שואל: "מה זאת אומרת, עם סיפור כאילו? עם סיפור זה לא מעניין".

אני לא יודע. שיחקתי פורטנייט שעתיים וחצי ואני כבר מרגיש שהעניין חוזר על עצמו. כולם יורים בכולם, אולי שרדת, אולי לא. למי אכפת בשלב הזה. "זה לא חוזר על עצמו”, אומר המחסל בן ה-13. "כל פעם זה שונה לחלוטין. בגלל זה זה ככה ממכר".

בעניין הזה אני מעדיף את המילה של מישהו שכבר סיים תיכון, כמו ד"ר לב-רן. הדוקטור מספר שבשנת 2013 יצר איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי תקדים כשכלל התמכרות להימורים במהדורה החמישית של מדריך האבחנות שלו, ה-DSM. "זו ההתמכרות ההתנהגותית הראשונה שהוכרה באופן רשמי, והיא הייתה מבוססת על מחקר רב שהראה את הדמיון המשמעותי להתמכרות לחומרים. איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי שקל אז גם את הנושא של משחקי מחשב, החליט שאין עדיין מספיק מחקר מדעי בנושא וכלל אותו בפרק של המדריך שנקרא 'דרוש מחקר נוסף'. מאז עברו חמש שנים והתווסף מחקר, אבל עדיין אין קריטריונים מובהקים וברורים לגבי מה בעצם מגדיר התמכרות משחקי מחשב".

ארגון הבריאות העולמי קורא להתמכרות הזאת "הפרעה". יכול להיות שיש לה היבטים פיזיולוגיים?
"בכל התמכרות יש מרכיב פיזיולוגי. כבר לפני עשר שנים הדגימו שבמהלך משחקי מחשב יש הפרשה יתרה של דופמין במערכת הגמול במוח, בדומה למה שקורה בהימורים ולמה שקורה בחשיפה לחומרים ממכרים. הפרמטרים הכלליים להתמכרות למשחקי מחשב באינטרנט, גם אם אין קריטריונים ברורים לחלוטין, מאוד דומים לכאלה שעוסקים בחומרים ממכרים. ביניהם סבילות, כלומר שככל שעובר הזמן אני משחק יותר. ותסמיני גמילה, שמופיעים אם אדם לא יכול לשחק – הוא עלול לסבול משינויים במצב הרוח, הפרעות בשינה, אי שקט. בנוסף יש מרכיב פסיכולוגי שכולל עיסוק כפייתי ופחות הנאה מפעילויות אחרות, ואת המרכיב האחרון, שהוא המשך אותה התנהגות למרות נזקים נלווים. אלה יכולים לכלול פגיעה בתפקוד בלימודים, בחיי חברה, במשפחה ועוד".

למה זה קורה במשחקי מחשב יותר מאשר בפעילויות פנאי אחרות?
"משחקי מחשב רבים מתוכנתים באופן ממכר. הם מציעים גירוי משמעותי לחוש הראייה והשמיעה - הרבה צבעים, הרבה דרמה, בקצב מהיר - והדינמיקה של המשחק יוצרת מצב של ציפייה מתמדת. אני אהרוג מישהו או אסיים משהו ואעבור לשלב הבא. עצם הציפיה כבר גורם להפרשת הדופמין במוח. כך אדם נשאר מול המחשב עוד שעתיים-שלוש, אולי יומיים-שלושה, ואז מגיע סיפוק קצר ומיד השלב הבא. זה עלול להגיע בהמשך לכדי עיסוק כפייתי".

הכל זה צבעים בוהקים והרבה ציפייה?
"פרמטר משמעותי נוסף הוא הנגישות. זה אחד הדברים שמשפיעים יותר מכל על הסיכוי להתפתחות התמכרות. חשוב לקחת בחשבון שבניגוד לחומרים ממכרים כמו ניקוטין, אלכוהול וסמים, משחקי מחשב זמינים מאוד במרבית הבתים מגיל מאוד צעיר. לכן מדובר בחשיפה להתנהגות ממכרת בגיל שבו האונות המצחיות, שהן מערכת הוויסות של המח, רחוקות מלהיות בשלות באופן מלא – זה קורה רק לאחר סוף העשור השני לחיים. לכן ככל שנחשפים לגורם ממכר בגיל צעיר יותר באופן חוזר, הפוטנציאל להתמכרות עולה".

A post shared by Fortnite (@fortnite) on

מי מתמכר? יש קבוצת סיכון?
"אנחנו לא יודעים עד הסוף אם השכיחות הגבוהה של הפרעות כמו דיכאון וחרדה בקרב מי שסובל מהתמכרות למשחקי מחשב באינטרנט היא תוצאה של עיסוק ממושך במשחקים והימנעות מפעילויות אחרות, או אם מדובר בילדים ומבוגרים שסובלים מההפרעות האלו ומוצאים מזור זמני בשהייה ממושכת מול מחשקי מחשב. בכל מקרה, כמו בכל התמכרות, אלו שסובלים מחרדה, דיכאון, הפרעת קשב וריכוז והפרעות פסיכיאטריות נוספות נמצאים בקבוצת סיכון לפתח גם התמכרות למשחקי מחשב באינטרנט".

מה עושים עם ילד שהתמכר? יש איזו תכנית 12 שלבים? זה בכלל רעיון סביר להתנתק ממסכים באופן מוחלט?
"הדרך הטובה ביותר למנוע חזרה להתמכרות כלשהי היא הימנעות מוחלטת מהפעולה, לכל הפחות לתקופה מסוימת, ולעתים זה נדרש. במקרים אחרים יש אפשרות לצמצם את ההתנהגות, ובכל מקרה אצל ילדים ובני נוער נדרשת מעורבות הורית משמעותית. להכניס את הראש לפינת המחשב ולראות מה הילד עושה, להגביל את השעות שהילד מבלה מול משחקי המחשב באינטרנט, לוודא שהוא מקיים חיי חברה פעילים ועושה את מטלות בית הספר".

בשורה התחתונה, המשחקים האלה טובים או רעים לנו?
"יש פנים לכאן ולכאן. חלק מהמשחקים מפתחים יכולות קוגניטיביות, קואורדינציה, ולעתים אפילו יכולת לשיתוף פעולה חברתי, גם אם זה שאני משחק איתו לא יושב מולי. השאלה היא אם הדברים יוצאים משליטה ומתפתחת התמכרות על כל הנזקים הנלווים לה".

מה המסר הנכון מבחינתך עבור הורים לצעירים?
"הדבר החשוב הוא להיות מעורבים, לקיים את הדיון. לוודא השגחה הורית ולבחון מתי מדובר בפעילות מהנה לצד פעילויות אחרות, ומתי מתחיל אובדן שליטה על ההתנהגות. זה הדין לגבי כל התנהגות ממכרת: ההתנהגות עצמה אינה הפרעה. היעדר השליטה בה הוא ההפרעה. אני מעריך שזה גם חלק מהאג'נדה של ארגון הבריאות העולמי שמעביר מסר שיש כאן דבר נפוץ מאוד, פרוץ מאוד, בעידן שבו ההשגחה והסמכות הורית נמצאות בשלב מאתגר במדינות המפותחות - ההורים נמצאים בעבודה, המבנה השבטי והמשפחתי התפרק וכו'. הגברת המודעות היא שחשובה, כולל מסר עבור ההורים לבדוק עם הילד שלהם מה הוא עושה מול מסכים, איך הוא מגיב כששמים לזה גבולות ואיך מקיימים סביב זה דיון משמעותי ופונים לעזרה בשעת הצורך".

A post shared by Fortnite (@fortnite) on

תנו לנוער לכסח

התמכרות למשחקי מחשב. לא יודע. אולי. אולי רובם פשוט צריכים בעיטה טובה בתחת מהדור של אבא שלי. אבל אם זה משהו אמיתי, אז ודאי יש דברים יותר גרועים.

בזמן שאני כותב את הכתבה הזאת, אני שותה בירה. אחרים שותים וויסקי. וזה היה יכול להיות יותר גרוע, הם היו יכולים לשתות ג'ין. אני מכיר שניים שלא יכולים לכתוב אם הם לא על ריטלין, ואני מכיר הרבה שלא יכולים לכתוב בכלל, לא משנה מה. זה עולם מסובך, בטח כשאתה בן 15, ואף אחד לא באמת יודע לאן הוא ייקח אותך.

מי שבנוי להתמכר למשהו כבר ימצא למה להתמכר – ואם כבר, אז כנראה עדיף שזה יהיה משחקי מחשב. מי ישמע עבור רוב בני הנוער המציאות בחוץ זה שיפור כזה משמעותי. אנשים מקעקעים את כל הגוף, חותכים את עצמם, מעשנים את הנייס גאי הזוועתי הזה, מתים ממנות יתר או לא יכולים בלי משככי כאבים. אנשים קופצים ממטוסים ורוכבים על אופניים בכבישים עמוסים כשהם לבושים בספנדקס, כך שאם הם ייפגעו ויהרגו ימצאו אותם מתים כשהם לבושים בספנדקס. בני נוער רוצים לשחק בפורטנייט, וזה מרחיק אותם ואת המוזיקה הנוראית ברמקול של הטלפון מהרחוב. מה אתם עשיתם כשהייתם בגילם?