היזם האמריקאי ראיין גרפר כמעט התרסק לפני שלוש שנים. הוא המציא צידנית משוכללת בשם Coolest ובה תאורה, רמקול, מטען לסמארטפון ובלנדר להכנת שייקים וקוקטיילים. גרפר פירסם אותה באתר מימון ההמון קיקסטארטר וגייס רק 102,000 דולר מתוך היעד הצנוע יחסית של 125,000 דולר. לפי חוקי המשחק, אם לא מגיעים ליעד - לא מקבלים כלום.
כראוי לסיפור שכל יזם אמור ללמוד ממנו, גרפר לא התייאש, ויצא למסע שיווק מפרך של חצי שנה ברחבי ארה"ב. הוא הגיע למסיבות שבהן הכין שייקים לאנשים והם ראו את הצידנית בעיניים, התלהבו, נתנו פידבקים וביקשו ממנו לעדכן אותם ברגע שיהיה אפשר לקנות אחת. גרפר, מצויד בלקוחות סקרנים, פירסם את הצידנית מחדש בקיץ 2014, והפעם גייס סכום אסטרונומי של 13 מיליון דולר מ-60,000 משקיעים - ויצא לדרך.
נדהמתם? אחלה. קפצו קדימה לחודש אוקטובר האחרון. גרפר קיבל הודעה שהוא נמצא בחקירה של משרד המשפטים של אורגון על הפרות חוקי סחר וצרכנות. רוב הלקוחות ששילמו עדיין לא קיבלו את המוצר. גרפר נאלץ לפטר עובדים מהחברה שלו והיום הוא עדיין שובר את הראש איך הוא מקיים 60,000 הבטחות כשהמיליונים כבר נגמרו. איך זה קרה? איך הוא נפל מגג העולם? כפי שהיה אומר יהודה ברקן, אנחנו עוד נחזור אליו.
יש לי פטנט מטורף
לכולם יש רעיון שישנה את העולם. בשנות ה-60 של המאה הקודמת למדנו מאורי זוהר כי "עוד לא היה מן דור כזה של ממציאים". חבר, שלצורך העניין נקרא לו יצחק, סיפר ששנים לפני גרפר והצידנית המוגזמת שלו, סבא שלו חשב שהוא חלק מדור כזה של ממציאים ורצה להמציא את הקל-חם. כמו קלקר (או קלקל), רק כזה ששומר על חום. איך זה לא נמכר במיליונים יישאר בגדר מסתורין.
ראינו מצד אחד ממציאים גדולים כמו מולי אדן, שפיתח בין השאר את האנטי-מחיקון ולימים הפך לנשיא אינטל ישראל, ומצד שני את טכנולוגיית ייצור החשמל ששקולה לנורה שתאיר את כל רמת גן. את זה הבטיח באייטיז שר האוצר יעקב מרידור, שלימים הפך לבדיחה. אנחנו עדיין מייצרים חשמל עם פחם, אבל רוח היזמות נשארה.
בתחילת שנות ה-2000 שודרו בארץ ובעולם תוכניות ריאלטי שרכבו על גל היזמות הזה. הפורמט היה פשוט: אנשי עסקים עשירים הבטיחו לתת מעט כסף תמורת נתח גדול מהרווחים של יזמים מתחילים. אלה עבדו מאד קשה בשביל להמציא סינר לתינוקות שמנקה את עצמו ומלמד את הא"ב. חלק מהיזמים הצליחו, חלק נעלמו, אבל לא נשארנו עדיין עם המצאה ששינתה את העולם.
והנה טסנו במהירות לשנות העשרה של המאה הנוכחית. היזמות הפרטית עברה לאתרי מימון המון. יזמים פרטיים לא צריכים לחכות למשקיעים חזקים או לאיזו חברה שתקנה מהם פטנט. בונים אבטיפוס, מצלמים פרסומת, מעלים לאתר ומתחילים לספור את המיליונים. כפי שכל אחד יכול להיות כוכב ביוטיוב או מצחיקן בפייסבוק שיקבל טריליארד לייקים - כל אחד יכול להיות ממציא ויזם באתרי מימון המון ולעשות מיליונים.
אז לא. בואו נפרק רגע את הטענה הזאת: הנחת היסוד שגויה ומטעה - ממש לא כל אחד יכול להיות כוכב רשת. רוב הסרטונים המצליחים ביוטיוב שייכים לחברות הפקה מקצועיות ששופכות כסף, או אנשים שעובדים בזה במשרה מלאה. גם בפייסבוק מצליחים בעיקר מותגים, כלי תקשורת ואוצרים שמלקטים תוכן מיוצרים קטנים. הכוכבים לרגע מצליחים, אבל נדירים.
אולי דווקא בקיקסטארטר יש איזה מתכון להצלחה? ב-8 השנים האחרונות, כ-120,000 פרויקטים מצליחים בקיקסטארטר גייסו סכום מטורף של 3 מיליארד דולר. העמודים הראשיים של האתר ומקביליו מציגים לראווה פרויקטים שגייסו מיליוני דולרים והגיעו לאלפי אחוזים מיעד הגיוס המקורי.
הסוד מאחורי ההצלחות: מדובר בכשלונות
רק 30% מהפרויקטים (או חצי, בתרחיש באופטימי) חוצים את יעדי הגיוס ומגייסים את כל הכסף. כל שאר הפרויקטים בקיקסטארטר עומדים כאנדרטאות כשלון במעמקי האתר, וזכרון מצוין לאיך לא יוצרים קמפיין. הצידנית הראשונה והכושלת של גרפר, למשל, עדיין קבורה שם.
מתוך אלה שחצו את הרף, יש הצלחות מוכחות ומוצרים שאשכרה יצאו. אבל ישנם גם יזמים רבים שבמקרה הטוב שולחים מוצרים שלא מקיימים את ההבטחה; במקרה הסביר הם מתעכבים במשלוח, לפעמים במשך שנים; ובמקרה הגרוע הם פושטים את הרגל או נעלמים עם הכסף.
גרפר נמצא בינתיים באמצע. הוא עוד עובד קשה והמוצר שלו מתעכב, אבל לא מן הנמנע שהוא יקרוס ויעלם בחודשים הקרובים. הוא לא היחיד, והסיבות לכך מגוונות אבל מתכנסות לכך שיזמים עצמאים לא תמיד מבינים איך נראה עולם אמיתי של ייצור ואספקה.
לייצר אחד זה פשוט - עכשיו צריך לייצר 10,000
סטודנטים לעיצוב תעשייתי, מייקרים ויזמים יודעים שהם יכולים להדפיס בתלת-מימד, לבנות בעץ, לחרוט במחרטה, להוסיף רכיבים אלקטרוניים וליצור מוצר שבסופו של דבר, אחרי עבודה קשה מאוד, יעבוד מושלם לצורך הדגמה.
זה אחלה, אבל בשביל לעשות מזה כסף צריך לייצר 10,000 או 100,000 כאלה. אי אפשר לייצר 10,000 במדפסת תלת-מימד, וצריך לפנות למפעל (בדרך כלל בסין) שיעשה את זה בתבניות ובפס ייצור מיוחד שצריך להקים. מי שלא התנסה בייצור המוני, או לכל הפחות תיחקר את זה מראש, כבר יתקל בבעיות.
יזם שהמציא קוביות משחק ממונעות הסביר לי שלמשל יציקה של פלסטיק לתבניות שונה בטכניקה מיצירה בתלת-מימד. זה משפיע על זוויות הפינות, על חומר הגלם ועל המשקל. ופתאום כשהמשקל גבוה יותר, צריך מנוע אחר, ואז צריך סוללה אחרת, ואז המנוע לא מסוגל לשאת את המשקל של עצמו והמוצר פתאום הופך לגדול ומכוער ולא דומה במילימטר לאבטיפוס.
זו בעיה שחוזרת אצל כל מי שמפתח גאדג'ט - כשמתחילים לייצר אותו על אמת נכנסים לסחרור שבו כל שינוי דופק תכנונים אחרים וצריך לחזור לנקודת האפס, לעצב אותו מחדש ולחשוב איך הוא יפעל. בינתיים, כל חומרי הגלם והיחידות המוכנות שנרכשו בכסף - הולכות לפח.
טכנולוגיה שאפתנית מדי
סכיני הגילוח שיש לכם עכשיו הם תוצאה של שנים של מחקר ופיתוח, אבל בבסיסם משהו שבני אנוש ידעו גם לפני אלפי שנים: מתכת חדה יכולה לחתוך שערות מהעור - ואם נזהרים מספיק, לא לחתוך את העור.
חבורת יזמים שהמציאה את Razr חשבה שהלואוטק הזה יכול להתחלף בלייזר, שבעוצמה הנכונה ובכיוון הנכון יכול לנתק את השיער בלי להשאיר כוויות, וכל זה במכשיר קומפקטי בגודל של סכין גילוח רגיל. מדובר באתגר טכנולוגי לא פשוט.
היזמים הראו אבטיפוס בווידאו, אבל בקיקסטרטר לא האמינו שהוא אמיתי, סגרו את הפרויקט (שגייס 4 מיליון דולר שהם לעולם לא יקבלו) והם נאלצו לעבור לאינדיגוגו הסלחני יותר, שם גייסו רק חצי מיליון.
אבל גם אם יש אבטיפוס פועל, צריך לוודא ש-100,000 יחידות בייצור המוני לא ישרפו אף אחד מהלקוחות שיצמידו את זה לפנים שלהם. במשהו מסוכן יש אפס מקום לטעויות. יוצרי ה-Razr עדיין מבצעים בדיקות על המוצר שלהם, שנה וחצי אחרי שגייסו לו כסף. בינתיים, הלקוחות מחכים והופכים למזוקנים יותר.
דוגמה נוספת היא רחפן הזאנו. זה אולי הפרויקט השאפתני ביותר במימון המון. מדובר ברחפן זעיר שמצלם אותך. כאלה כבר יש כמובן, אבל זאנו הבטיח גם לטוס לבד, לצלם ב-HD, לחמוק ממכשולים - וכל זה כשהוא מסוגל להישאר באוויר רבע שעה.
אם זה לא מספיק שאפתני, היו לחברה יעדי צמיחה (strech goals) - פרקטיקה שמתמרצת קהל להשקיע בטירוף. ההבטחה אומרת כך: אם נגייס יותר מסכום מסוים, נוסיף עוד פיצ'רים למוצר עבור כולם. אז מנהלי החברה שיזמה את זאנו שלפו מהתחת הבטחות שאם הגיוס יגיע למיליון ליש"ט, הרחפן יידע לצלם ב-1,080p, ייטען אלחוטית, יכלול מצלמות תרמיות ויידע לטוס הפוך.
למה צריך את שני הפיצ'רים האחרונים? הם לא שימושיים בשום צורה, אבל זה גימיק שהביא לזאנו 2.3 מיליון ליש"ט - הרבה מעל היעד.
אלא שזה אחד הדברים שהיה בעוכריה של זאנו (ושל יזמים אחרים שתוקעים יעדי צמיחה מופרכים). פתאום צריך לקיים את ההבטחות הללו ולייצר רחפן שיודע לטוס הפוך. במקרה הטוב זה יעלה יותר ממה שהם גייסו, במקרה הרע זה פשוט לא אפשרי פיזיקלית.
יוצרי זאנו עקפו את הסכום שדחק אותם להוסיף את הפיצ'רים הללו. אז לא רק שהם לא הוסיפו אותם, הם פשטו רגל, לא החזירו כסף, ושלחו בקושי 600 יחידות לא הכי תקינות של הרחפן.
כשטעית ב-15 גרם בהוראות למפעל
אם השאפתנות המופרכת של זאנו לא הייתה מספיק גרועה, היזמים קיבלו בתהליך הייצור הראשוני מדחפים ששקלו 70 גרם, בעוד באבטיפוס הם שקלו רק 55 גרם. 15 הגרם הללו גרמו לכך שהסוללה לא תחזיק יותר מכמה דקות. זאנו ניסתה להחזיר אותם לספק, שאמר שמבחינתו הם עובדים והוא סיפק מה שאמרו לו. והנה עוד כסף הלך לפח ועוד זמן התבזבז. בינתיים אי אפשר עדיין לייצר את היחידה הראשונה ולשלוח ללקוח.
זו ממש לא תקלה ייחודית לזאנו. גם אחרים לא נערכים מראש לפאקים כאלה. גרפר מהצידנית נאלץ בשלב מסוים להפסיק את הייצור, כי עובדי החברה שמספקת לו את המנועים לבלנדרים התחילו לשבות. כיזם עצמאי עם עשרות אלפי לקוחות עצבניים וחסרי סבלנות, אין לו את הזמן, הכסף או היכולת לאיים על הספק שיזיז את התחת שלו או להחליף ספק ולקבל חזרה את הכסף. הוא תקוע, אז הוא יכול למסור תירוצים ולעכב שוב ושוב את הייצור.
חיקויים סינים
ברגע שמוצר הופך ללהיט באתרים האלה, מייד קמים לו חיקויים. ככל שהמוצר יותר להיט - כך עולה הפיתוי לחקות אותו.
קוביית הפידג'ט היא יוזמה שגייסה מיליונים. מדובר בקוביית צעצוע שמאפשרת להעסיק את הידיים, היא גייסה 4 מיליון דולר והלהיבה גיקים ברחבי העולם. בתכל'ס, זו חתיכת פלסטיק שמאד קל לשכפל. מהרגע שיש חיקוי זול וזמין, לקוחות יכולים לסגת מההשקעה ולבטל את ההזמנה, ואנשים שמתלהבים מהמוצר רצים ישר לקנות את החיקוי ולא תומכים במקור.
בינתיים, מי שנשאר נאמן ליזמים המקוריים כועס שהוא מחכה חודשים ארוכים למשהו שחברים קנו כבר באיביי ברבע מחיר.
יזם אחד שדיברנו איתו סיפר שמפעל בסין שאיתו הוא עבד שלח לו אלפי יחידות פגומות של המוצר שפיתח, כנראה בגלל תקלה. הוא סירב לקבל את היחידות ולשלם עליהם. המפעל הסכים לקבל אותן חזרה ולא לגבות תשלום - אך הוא מעריך כי הן לא הלכו לפח, אלא פשוט נמכרו כחיקויים תחת שם אחר.
תמחור לא ריאלי
צידנית הקולסט של גרפר נמכרת כבר עכשיו בחנויות אמיתיות ב-450 דולר. כן, יש אמריקאים שמספיק יוצאים לפיקניקים וחושבים ששווה להם לשלם סכום ששווה 1,600 שקל על תיבה ששומרת על אוכל קר. צידנית פושטית באותו גודל עולה רבע מזה או פחות.
בכל מקרה, למי שהזמין את המוצר מוקדם והיה מהמשקיעים הראשונים ניתנה הנחה משמעותית. המוצר נמכר ב-165-225 דולר בלבד (ככל שהשקעת מוקדם יותר כך קיבלת מחיר נמוך יותר. ככה זה עובד ברוב הפרויקטים). נשמע כמו דיל טוב - אבל הכסף שגויס מאלה ששילמו את הסכומים הזעומים לא הספיק, בגלל כל הצרות שתיארתי פה. גרפר התחיל למכור את המוצר במחיר מלא לפני שסיפק את היחידות המוזלות, בשביל להזרים כסף לחברה.
נוצר מצב שאנשים שהשקיעו לפני שלוש שנים במוצר תחת ההבטחה להיות "הציפור המשכימה", יקבלו אותו אחרי אנשים שסתם קנו אותו בחנות. יכול להיות שזה שווה את ההנחה המשמעותית, אבל זה הכעיס מאוד את המשקיעים.
צריך לתמוך בלקוחות אחרי האספקה
כשאתם קונים מוצר חשמלי, יש לכם אחריות לשנה. אם היבואן רוצה לפנק - אז קצת יותר. במימון המון המצב מורכב יותר, כי מדובר בחברה קטנה, לפעמים של 5 אנשים ששולחים לכל העולם. איך מתמודדים עם תקלות? בגאדג'טים המצב עוד יותר מבאס. יש שיפורים, עדכונים וגירסאות שצריך לתחזק כל הזמן.
קחו למשל את פבל - חברה שפיתחה 3 שעונים חכמים, שכולם הגיעו לחמישייה הראשונה של הפרויקטים הכי ממומנים אי פעם. פבל הודיעה לאחרונה שנמכרה לפיטביט, חברת שעוני כושר גדולה ומנוסה הרבה יותר. הלקוחות אולי חשבו שעכשיו הם לא יצטרכו לדאוג אם יזם פרטי ימשיך לתמוך במוצר, לעדכן גירסאות לאפליקציות ולעיצוב.
אלא שהם קיבלו דקירה לגרון בהודעה מטעם פיטביט שאומרת בדיוק להפך: פיטביט תפסיק לתמוך ולעדכן אותו. הפבל יוכל לעבוד במנותק מהשרתים. אבל זה כבר לא שעון חכם. זה שעון שהוא קצת משכיל לגילו.
שהאש תמשיך לבעור
הקלישאה של "מי שלא מנסה – לא טועה" נכונה. לא צריך לכבות בסופר טאנקר את אש היזמות באופן מוחלט. תמציאו, תנסו, תפסידו ים של כסף בשביל שאנחנו נוכל להדליק את האור במטבח כשאנחנו יושבים בשירותים עם הטאבלט. יש גם תחומים שאינם של גאדג'טים, שבהם מימון המון מצליח להחיות מופעים, ספרים, אלבומים וסרטים - כך קמו מופע לזכרו של מאיר אריאל, פרויקט "לילה טוב" למניעת הטרדות מיניות במועדנים, ובאופן נישתי לגיקים - עונה נוספת לסדרה MST3K.
ישנם מוצרים מדהימים שיצאו ממימון המון, או לפחות עברו שם בדרך. קסדת המציאות המדומה אוקולוס ריפט, למשל, עברה בשלב הניסיוני שלה בקיקסטארטר. הטכנולוגיה שלה, תשומת הלב שהיא קיבלה, והקהל הרב שהביע בה עניין, שיכנעו את פייסבוק ששווה לרכוש את החברה ולפתח את התחום של המציאות המדומה יחד עם סמסונג - יצרנית הסלולר הגדולה בעולם. יש הרבה מוצרים שניערו את התעשייה, כך שיזמים חדשים וחברות גדולות יכולות להתגלח על הטעויות שלהם.
אבל זה לא יכול להיות הכל. אסור שזה יהיה הכל. אם אתם נהנים לשרוף פה ושם 15 דולר על אוזניות או 150 דולר על רחפן, שאולי יהיה זול ומוצלח ואולי לא יהיה קיים ותקבלו אותם עוד שנתיים וחצי - לכו על זה. אבל הרבה מאוד פרויקטים, ובמיוחד אלה שמצליחים לגייס מיליונים, נקלעים לקשיים ומראים לנו שבשביל פיתוח אמיתי צריך לשפוך ערימות של כסף. וערימות אין לכם.
במי להשקיע?
זאת שאלת ה-119 דולר + 15 דולר דמי משלוח בינלאומי. כל היזמים מפתים אותנו ואנחנו צריכים להבין בעיקר מי היזם, האם יש לו רקע בייצור המוני של משהו (נניח אם ייצר מוצר בעבר או עבד בתחום), האם המוצר שאפתני מדי, והאם המחיר נמוך באופן מגוחך.
הנה משהו שחשוב לזכור: אתרי מימון המון אינם אתרי קניות לגאדג'טים. בשביל זה יש את דילאקסטרים, איביי ועלי אקספרס. קיקסטארטר ודומיו הם אתרי השקעה, ואין שום דבר שיכול להבטיח הצלחה או כשלון. כל מה שאתם יכולים לעשות זה לנהל את הסיכונים.